"אדם כי יקריב מכם קרבן" {ויקרא א' ב'} בן דורנו אנין הטעם נבעת למקרא עבודת הקרבנות. תיאורי הפולחן וחובותיו שייכים, לדעתו, לתקופה הפרימיטיבית בחיי העם. למעשה, בכל הדורות ידעו שעבודת הקרבנות היא עיקר גדול וחשוב בתורת ישראל. עיקר, שמוטל עלינו לבאר את תוכנו.

כבר במושג 'קרבן' עצמו טמון משהו מן הפתרון. שורש מילה זו הוא האותיות קרב. כלומר, להיות קרוב, להתקרב. מושג זה עומד בניגוד גמור למושג קרבן בשפות אחרות, שבהן משמעות המילה היא (בשפות לטיניות לפחות, למשל, באנגלית  (OFERING)הגשת מנחה, מתנה או תקרובת. אין זה רק ניגוד מילים, כי אם ניגוד של תפיסות עולם.

האידיאה הישראלית ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כפי שמעריכה אותו האלילות. בפולחן האלילי תלוי גורל חיי האלוהות… ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על אלוקי, ואין 'גורל' הא-ל תלוי בו בשום בחינה… הוא אינו אלא. גילוי החסד האלוקי כלפי בני האדם. אין לא-ל 'צורך' בו.
אולם ישאל השואל המודרני: כלום זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים!? על ידי שחיטת כבשים!?

ובכן, האדם מתקרב אל האלוקים תוך כדי התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים, הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ועל יצרים אלו, באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו – מוסיף נדבך של שלמות ושל אחדות לאישיותנו. זוהי אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.

כאשר האדם חוטא, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שנעשה שלא בהתאם להכרת האדם. למענו נוצר הקרבן, באמצעותו יש ביכולתו לזכות להתקרבות מחודשת.

מול מעשה מעמידים מעשה. מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, מעמידים כתגובה מעשה מתקן. מעשה שכל חלקי אישיותו של האדם יטלו בו חלק. הוא – מעשה הקרבן, המשרת היטב את האדם המשתוקק לתקן את האחדות שנפגמה.

 זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם להכיר בבהמיות המעשה. המעשה שנעשה בניגוד להכרה. זהו, איפוא, התהליך המטהר של האישיות. זהו מסע אל פנים האדם המשתקם והולך.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

קרדיט תמונה: פיקסביי