פרשת נשא / 'כבוד בין מנהיגים'
"ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים" {במדבר ז' ב'}.
כל מי שמכיר את סוד הקיצור המקראי, המסוגל במילה בודדת, ולפעמים גם באות אחת, לכלול גופי הלכה רבים – יודע שהוא עומד כאן בפני תופעה חריגה.
התורה מתארת את קרבנו של כל נשיא שהיה דומה בכל פרטיו לקרבנות שהביאו שאר נשיאי השבטים בלא להחסיר אפילו פרט אחד. השאלה היא, מה יכולה להיות סיבת הדבר?
הבה נשמע מה בפי פרשניה:
'הקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד את מכבדיו. אילו היה מזכיר ומכבד את הראשון ואומר: 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר: 'וכן הקריבו כל שאר הנשיאים איש איש ביומו' – יהיה זה קיצור בכבוד אחרים' (רבינו בחיי).
זוהי דקות ההבחנה של התורה, ההתחשבות המרבית שלה בכבודו של אדם. כדי להזכיר לנצח את מעמדם הראוי בעם, מפרטת התורה מילים כה רבות. מכאן נלמד עד כמה מוטלת עלינו החובה לנהוג באותה צורה – לכבד את האדם באשר הוא אדם.
זאת ועוד, כל נשיא שלט על עצמו, ואף צמצם את רגשותיו כדי לא לפגוע בכבוד חברו וברגשותיו. ועל כך העניק להם הקב"ה כפי מידתם.
נשיאי העם במדבר נהגו בצורה הפוכה מזו המקובלת כיום. לא זו בלבד שלא רצו להיבנות כל אחד מכשלונו של חברו, ואף לא דאגו לכך שכל יוזמה חשובה תיחשב להמצאה שלהם, כדי להרוויח נקודות זכות בעיני דעת הקהל – אלא שהם עשו הכול כדי לא לפגוע ברגשותיו ובכבודו של המנהיג השני.
פרשה זו טומנת בחובה עוד נקודה חשובה שהתורה רוצה להבליט. היא חושפת בפנינו תכונה הבאה לידי ביטוי אצל הנשיאים מקריבי הקרבנות, תכונה שהיא מבקשת להנחיל, למען נפנים אותה בחיינו הרוחניים היומיומיים.
כל אחד מהנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. ובכל זאת, כל אחד הביא קרבן שונה לחלוטין. הקרבנות כולם היו שווים זה לזה מבחינה חיצונית, אך יחד עם זאת, בכל קרבן היה משהו שונה, ייחודי ומקורי, שהבדילו בתכלית משאר הקרבנות. ללמדנו, שעיקרו של הקרבן הוא המחשבה הנלווית לו, הכוונה הרוחנית שטמן בו המקריב. ואת אלו חצב כל נשיא מלבו ומתוך נשמתו, בהתאם לאופיו המיוחד, על פי גישתו הערכית, האישית.
כל מצווה ומצווה היא מעבדה ליצירה אישית ומקורית בלבו של כל אדם המוכן להשקיע בעשיית המצווה, והיא נמדדת בהתאם להשקעתו האישית. השקעה זו הופכת אותה למציאות ממשית, לנתח של חיי הנצח.
הנשיאים זכו להפעיל את תכונת המקוריות הזאת ברגע הגדול בחייהם, עת חנכו בקרבנותיהם את המשכן. בתמורה, כיבדה אותם התורה בפירוט מעשה קרבנו של כל אחד ואחד מהם. ללמדנו, שערכו הפנימי של מעשה הוא העיקר.
{מעובד מתוך ספרו של אבי מורי הריני כפרת משכבו הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
יכול לעניין אותך
