פרשה שבועית:

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון… ולא שמע אלי" {דברים ג' כ"ג – כ"ו}

מה פתאום עשה זאת?
מדוע, בפרק זה של המונולוג, סיפר משה רבנו לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? למה חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות ונשנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל?
זכות כניסה למרות חטאו, במי מריבה, ועל אף עונש שלילת זכות זו שנגזרה עליו?
הלא חייב היה, כעבד ה' נאמן, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו, כדי שלא ירבה העם לתהות על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה איתו כל כך?
ובאמת, מדוע לא סלח לו האלוקים?
מדוע לא ישא פנים לתפילת האיש, איתו דיבר 'פנים בפנים'?
תפילות, המרעידות את כל נימי הנפש, בפשטותן העצובה ובכאב האצור בקרבן?
תפילות מרובות, שתומצתו בתורה במשפט הפותח את פרשת שבוע זו.

כפי שלימדונו חכמים, השתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות. חמש מאות וחמש עשרה, כמניין המלה 'ואתחנן'.
תפילות, שקולן מהדהד היטב בתורה שבעל פה, במדרשי פרשה זו:

אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך; כמה צער נצטערתי עליהם במצות עד שקבעתי להם תורה ומצוות.
אמרתי: כשם שראיתי בצרתם כך אראה בטובתם, ועכשיו שהגיע טובתם של ישראל אתה אומר לי: "לא תעבור את הירדן הזה"? (מדרש רבה דברים י"א י').

והנה, עוד דוגמא כואבת:
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ ואני איני נכנס?! (ילקוט שמעוני ואתחנן, תתי"ד).

ועד למילים הבאות, השוטחות בפנינו את הכאב הנואש כולו:
בבקשה ממך, תקדים לי מדת רחמים למדת הדין! שאין רחמים בדין; ומה אם משה הצדיק אחר כל המעשים שסיגל, נתחנן ונתחבט לבא לארץ (לא זכה), שאר כל הבריות על אחת כמה וכמה (ילקוט שמעוני ואתחנן, תתט"ו).

אך האלוקים לא סלח לו,
משום מה. אף ביקש ממנו:
"רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" {שם, כ"ו}.
כך אמר האלוקים, בהתאם למדרש: שלא יאמרו (הבריות) הרב (האלוקים) כמה קשה הוא (שאינו מוכן למחול ולסלוח).

והנה, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה הרגשית הזאת עד תום. גם את תחנוניו וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.
וכי לא חשש שבני ישראל יאמרו, כלשון המדרש: ראו את הרב (האלוקים) כמה קשה הוא?

אכן, משה עצמו ממתיק לנו במעט את דינו, מרים בפנינו את שולי פרגוד המסתורין, ומאפשר לנו הצצה חטופה אל סתרי ההנהגה האלוקית. מילה אחת בדבריו מבהירה את השניים גם יחד. גם את הסיבה לחשיפת הסיפור כולו באוזני העם, וגם את אי סליחתו של האלוקים:
"ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" {שם}.

כלומר, יתכן, אומר להם משה, יתכן, ולי אישית היה האלוקים מוחל לחטאי ומאפשר לי את הכניסה לארץ, לחונן עפרה ולקיים המצוות התלויות בה. אולם, למענכם, לטובתכם מתאכזר האלוקים כלפי.

הטרגדיה האישית שלי,
מותי, בעטיו של החטא,
בעבר הירדן מזרחה,
חייבת לזעזע אתכם כדבעי. העובדה שתפילותי לא התקבלו, מציבה בפניכם תמרור 'עצור' הנראה למרחוק. תמרור, שיזכיר לכם בבואכם אל הארץ, שלא הכל יסולח לכם כפי שנמחלו חלק מחטאי המדבר.
שמשפטו של האלוקים, בארץ הרגישה לסטיות מוסריות, משפט חמור פי כמה.
זכרו את אשר קרה לי ולמדו לקח מאסוני הפרטי,
שלא בכל מקרה 'אפשר יהיה להסתדר איתו',
והוא יתברך ככתוב: "לא ישא פנים ולא יקח שחד" {שם י' י"ז}.

כך מתברר, אפוא, שמידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הקשה, למען ילמדו וייראו.
ומשה, אוהב עמו, מספר להם הכל. מרבה לספר, כדי לזעזעם.
אולי, ישמש מאורע חמור זה בלם מוסרי, שימנע מהם לשקוע במצולות החטא. אולי, יוכלו להתקיים לנצח בארץ ישראל ולא יגלו ממנה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הריני כפרת משכבו, הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

ישועות ונחמות – שבת שלום

קרדיט: Image by Gerd Altmann from Pixabay