אימרה שבועית:

התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:

המדד האולטימטיבי לבן אנוש המנהיג את עצמו, אינו מה קורה איתו ברגעי נחת ונוחות, אלא מה קורה איתו בזמנים בהם שיש אתגרים ומחלוקות, כשלהחלטות שלו לעיתים יש השלכות לא בהכרח נעימות.

ציטוט שבועי:

המבט הראשון, המכוון לעולם, אינו מגלה בו אלא שוני ורב-גוניות, רבוי התופעות. כשמבט זה, מואר על ידי המדע – ע"י המדע שמקרב את האדם לאלוקים הפשטות והאיחוד זוהרים מכל עבר. {לואי פסטר}

סיפור שבועי:

'חיי שעה…'

יום שישי, 5 ביוני 1942

אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים, ההעדר הגמור כמעט של התאבדויות,
הבריות מתים בהמוניהם ברעב, או במגפת הטיפוס, בהמוניהם הם נענים ונרצחים על ידי הגרמנים,
אך אין הם נמלטים מהחיים על דעת עצמם.

נהפוך הוא,
הם קשורים בחיים בכל חושיהם,
הם רוצים לחיות בכל מחיר ולבלות את המלחמה.

מתחו של הקונפליקט ההיסטורי-העולמי גדול כל כך, עד שהכל,
מקטן ועד גדול,
זקן ונער,
מבקשים לזכות ולראות את סופו של מאבק הענקים ואת המשטר החדש בעולם.

הזקנים שאיפתם אחת: לזכות לראות את הסוף ולבלות את היטלר.

מכיר אני יהודי שכולו שיבה. ודאי כבן 80.
בחורף שעבר אירע לישיש אסון גדול.
בן יחיד היה לו, כבן 52.
והנה מת הבן בטיפוס. אין לו ילדים אחרים.
והבן מת. הוא לא נשא אישה בשנייה, וחי עם בנו.
לפני ימים אחדים ביקרתי אצל הזקן, בשעת פרידה (עדיין דעתו צלולה לגמרי),
פרץ בבכי ואמר לי בזו הלשון: רוצה הייתי לזכות לסופה של המלחמה, ולהוסיף לחיות לו מחצית השעה בלבד!

דומה, מדוע יבקש איש זקן כל כך לחיות? ואף על פי כן: גם הוא מבקש לחיות: 'לו מחצית השעה בלבד' לאחר הירייה האחרונה.
זו שאיפתם הלוהטת של כל היהודים. {מיומנו של אברהם לוין}

פרשה שבועית:

פרשת עקב / 'חיסון חברתי'

"איכה אוכל להורישם" {דברים ז', י"ז}.

בפרשתנו, פרשת 'עקב', עדיין עומדות רגלי העם בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה.

עוד מעט קט תובילם הנהגה חדשה אל מעבר לירדן.
הם יכבשו בסערה את כנען ויתנחלו בה.
והנה, בעת ההתארגנות לקראת המבצע ההיסטורי, מזהיר אותם משה מפני העתיד הצפוי להם בארץ היעוד.
וחששות לבו כבדים,
כבדים מאד.

למרבה הפלא, לא האויב הכנעני תושב הארץ הגיבור והאמיץ, מטיל עליו מורא. להיפך,
ממנו אינו פוחד כלל.

משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול.
נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בו.
במילים ברורות מסיר הוא מליבם כל ספק מפני תבוסה:
"כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… ונתנם ה'… לפניך והמם מהומה גדלה עד השמדם" {שם ג', י"ד-כ"ד}.

ועם זאת,
בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני… ארץ ישראל.
היא – מפחידה אותו.
עצם מציאותה המוחשית, הארצית, גורמת לו דאגה עמוקה.
זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המלים הבאות:
"כי ה' … מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון… ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת" {שם ח', ז'-ט'}.

ודווקא בצמוד למלים מחממות לב אלו הוסיף את המשפט החמור הבא:
"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו, וחקתיו אשר אנכי מצוך היום" {שם, י"א}.

ללמדנו,
כי חזה מראש את ההתפתחויות.
כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, חשש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים, נעדרי צמחייה שופעת ודלים במקורות מים,
עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת,
טובלת בירק מרענן,
מניבה בר בשפע,
שמעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה.
המעבר החריף והחדמסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות.

הטבע המקסים והמשכר עלול להובילם חלילה להתמכר לפוריות הפורצת מכל עבר. למצוא בה את שפעת האלילים המשחקים לנגד בני אנוש את משחקי אונם
ולא את חסד האלוקים.

לעיניהם יופיעו, במלוא תפארתם
הבעל,
העשתורת
ושאר אילי הטבע להם סגדו תושבי הארץ שגורשו.

וגדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען של טרם כיבוש.

פולחנים, המבוססים על זימה, אכזריות, והנקיים מכל מוסר.

החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.

ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. אף אם תעמוד רוחם איתן בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו, להקים בארץ את משטר ה'עשית הישר והטוב'.

"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך… ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" {שם, י"ב-י"ז}.

במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החומרנות,
במדינה שתוקם על קברות האידיאלים והחזון.
הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר,
בהישגיות לשמה,
בקניין וברכוש המתרבה והולך.

ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען,
והן עלולות להיות להם למוקש,
הן מהבחינה האישית והלאומית כאחת.

הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. הערכתו האישית, העצמית, צוברת גובה של התנשאות וגאווה ("ורם לבבך…") המסתכלת בבוז סלחני על ה'גמדים' שנותרו מאחור.

שגעון הגדלות, שיבש את דעתם של רוב אלו שהעפילו לפסגה,
אם בתחום הכלכלי,
אם במדיניות, בצבאיות, או בשאר תחומי החיים.
המחשבה של: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', מצמיחה בנפש האדם תוצאות נפסדות.
עצם ההצלחה 'הוכחה' היא בעיניו לישרו, הגינותו וזכויותיו. שכן, 'אתה מצליח סימן שאתה צודק'.
מחשבה – מפניה מזהיר משה במהלך 'התרעותיו המודיעיניות' בטרם מלחמה.

"אל תאמר בלבבך.. בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" {שם ט', ד'-ה'}.

שכן תחושת ה'צדק', השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי,
מולידה רעות רבות במישור הלאומי והאישי.
היא משחררת אדם או מדינה מכל כפיפות למסגרת ערכית מוסרית מחייבת.
להם – מותר הכל לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות והשאיפות,
לרמוס את המפריעים,
להונות,
להוליך שולל,
להפר כל כלל וכל חוק בקידוש כל האמצעים למען מטרת ההצלחה.
'סופרמן' במלוא הודו.

אולם, אומר להם משה היודע כי חטאת זו רובצת לפתחם, ומזהיר:
"אם שכח תשכח את ה' אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים… העידתי בכם היום כי אבד תאבדון, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון" {שם ח', י"ט-כ'}.

אדם או חברה הבנויים על היסודות האמורים לעיל, נושאים בחובם את זרע הפורענות והחורבן של עצמם. משה השמיע באוזניהם אזהרה זו מראש,
בלשון האמונה העברית. והיסטוריונים ניסחו אמת זו בשפת הנסיון ההיסטורי המצטבר:
ההיסטוריה, אומר פראוד, היא קול המכריז, ללא הפסק, במשך דורות על חוקי הטוב והרע, דעות מתחלפות נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלו, אך חוק המוסר כתוב על מגילת הנצח,
על כל מילת שקר או מעשה עוול,
על חמס ורשע,
על תאווה וגאווה,
משלמים לבסוף את המחיר. לא תמיד על ידי ראשי האשמים.
אך הוא ישולם על ידי מישהו. צדק ואמת בלבד חיים וקיימים. אי הצדק והמרמה עשויים להאריך ימים,
אך יום הדין סופו לבוא עליהם במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות אחרות. (J.A. Froud)

בהקשר זה, מן הראוי גם להזכיר את מסקנת ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, המסכם בחיבורו הגדול Study Of Historys את עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת תרבויות העולם הקדום.
הוא מצביע על סיבת התמוטטותן, הטמונה לדעתו בעובדה שחייהם נעשו מסונוורים על ידי פניות עצמיות,
אנטי-חברתיות
ואנטי-רוחניות,
וסופם שהם מזדעזעים ונהרסים על ידי חוסר התאמה
אישור היסטורי מזעזע,
במבט לאחור, לדברי הנבואה של משה.

אך כיצד רצה משה לחסנם מפני נגיפי החמרנות המדבקים?
מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראייה נכונה של מציאות חייהם.
זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום!

קרדיט: Photo by Johny Goerend on Unsplash