אימרה שבועית:

אל מקום שאדם בורח בשעת צרתו, ניכר ששם שורשו.
{רבי צדוק הכהן מלובלין}

סטטוס שבועי:

יסוד הקיום של העולם והאנושות מבוסס על חסד הדדי.
ללא סממן זה, אין קיום לחיי חברה ואין סיכוי לבניין החיים. בעלי חסד הינם איפוא, בוני העולם ומקיימיו.

ציטוט שבועי:

מידת היותה של תודעת קדושת החיים בעם היהודי מתגלה יפה מאוד במשפט קטן שוולטר רתנאו (athenau Rathenau) ביטא פעם בפניי בשיחה: 'כשיהודי אומר שהוא יוצא לציד להנאתו, הוא משקר'.
אי אפשר להביע בדרך פשוטה מזו את תודעת קדושת החיים כפי שהיא חיה בעם היהודי. {אלברט אינשטיין}

סיפור שבועי:
'משימת חיי…'

באחד מימי החופש הגדול הגיע הסבא שהיה ניצול שואה, לביקור אצל בני משפחתו.
בזמן הביקור נוכח הסב במחזה שמאוד לא מצא חן בעיניו.
היה זה כאשר האמא בקשה מאחד הילדים להוריד את פח האשפה, וזה הגיב: למה דווקא אני?.
גם כאשר קראה לשני ולשלישי, נשמעו תגובות דומות.
הרביעי כבר היה מתוחכם יותר, וביקש מאמו להטיל 'גורל' בין הילדים…

הסבא שהצטער לשמוע את תגובות נכדיו לנוכח בקשת אמם, קרא לכל הילדים, הפשיל לעיניהם את שרוול חולצתו ואמר להם:
אתם רואים כאן את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי?
כולכם יודעים שזה הסימן שהייתי באושוויץ.
עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים:

כשהנאצים ימ"ש כבשו את הכפר שלנו, הם החליטו לא להמתין עם הסלקציה עד להגעה לאושוויץ, אלא לבצע אותה כבר בכפר.
יחד איתם הגיעו גם שתי רכבות, אחת חנתה בצד ימין והשנייה בצד שמאל.
כל היהודים תושבי הכפר הובלו אל מקום חנייתן של הרכבות, ותנועת ידו של המפקד הנאצי הורתה לכל יהודי לאיזו רכבת עליו להיכנס, הימנית או השמאלית, כשהיהודים האומללים שהופנו לכל אחת מהרכבות לא היו מודעים ליעד אליו הם מובלים.

כשהגענו אמי ואבי וכל הילדים אל מול אותו נאצי, עשה הארור הזה סימן לאבי לצד ימין, ולאמי ולכל הילדים סימן לפנות שמאלה.
זה לא הזמן לתאר את מה שעבר עלינו בהיפרדנו מאבינו היקר, את הבכיות והיללות, שעדיין מצלצלות באוזניי, במיוחד לאור העובדה שהיינו משפחה מלוכדת מאוד.

כשהיינו כבר בתוך רכבת המוות, פתחה אמי את החבילה שלקחה איתה מהבית עם מעט הדברים שהיה מותר להוציא, והבחינה לפתע שהתפילין של אבא נמצאות בחבילה.
בגלל המהירות והחופזה שבה נפרדנו, שכח אבא לקחת את התפילין, ועתה הוא לא יוכל להניחם.

אמא חשבה לרגע מה לעשות, ואח"כ פנתה אלי ואמרה: כיון ששתי הרכבות עדיין עומדות במקומן, אנא ממך, רוץ אל הרכבת השנייה, מסור לאבא את התפילין וחזור אל הרכבת שלנו.

אינני יודע כיצד היה לי אומץ לעשות זאת, כיון שהייתה בכך סכנה גדולה.
החיילים הנאצים עמדו בין הרכבות, וכל מי שהסתובב שם היכוהו עד מוות.
בכל זאת, החלטתי לשמוע בקול אמי.
בחסדי שמים מרובים, בניסי ניסים, רצתי לעבר הרכבת השנייה, עם התפילין הקדושות בידיי, בסמוך לרשעים וכלביהם האימתניים, וכאילו הייתי בלתי נראה.

בס"ד הצלחתי לעלות לרכבת הימנית שהייתה דחוסה ביהודים רבים, והתחלתי לחפש את אבי.
לקח לי קצת זמן עד שמצאתי אותו, ומה שקרה באותם רגעים קבע את גורל חיי.

ברגע שמסרתי לו את התפילין ועמדתי לחזור אל הרכבת שבה היו אמי ויתר הילדים, לפתע נסגרו דלתות הרכבת – הרכבת החלה לזוז ממקומה בעוד אני עומד בה לצד אבי, ואילו אמי ואחיי ואחיותיי נמצאים ברכבת השנייה שגם היא פתחה בנסיעה…

ומה קרה לבסוף? – התברר שכל מי שהופנה לרכבת הימנית – נשלח לעבודה, והרכבת השמאלית הכילה את המובלים למוות!
מהרכבת של אמי, אחי ואחיותיי, שבה הייתי בתחילה, לא נותר אף אחד בחיים.
ואילו אני, שהזדרזתי לשמוע בקול אמי, ועברתי לרכבת השנייה, ניצלתי.

הסבא פנה לנכדיו, ואמר להם: עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הייתי אומר לאמי:
אמא, למה דווקא אני?
– אולי תשלחי את התפילין לאבא עם ילד אחר?
– אולי נעשה גורל?.
הרי ברור שאם הייתי אומר כך , לא היינו כאן היום…
רק מפני ששמעתי לבקשתה של אמי ועשיתי את רצונה באופן מיידי, חל עלי השפע הטוב של המצווה, והתקיים בי: "למען ייטב לך והארכת ימים" – כך גם אתם נכדי החביבים, אל תסרבו אף פעם לאמא ולדבריה.
אם היא מבקשת להוריד את הפח או כל בקשה אחרת, אל תתווכחו ותטענו 'למה אני'?, אלא תשיבו מיד 'הנני'.

פרשה שבועית:

"כי יהיה בך אביון… בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו… די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל… ורעה עינך באחיך האביון… נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו"{דברים ט"ו, ז'-י'} .

כאשר אדם תורם ל'אגודה למלחמה בסרטן', הוא חיזק בתרומתו את מערכות המלחמה נגד מחלה נוראה זו. יתכן שבתרומתו סייע מעט בהדברתה והעניק חיים למספר חולים.
זה כמובן מעשה צדקה מבורך לכל הדעות.
אולם, האם התחולל משהו חשוב גם במישור האישי, הפרטי?
האם תרמה התרומה גם משהו לאישיות התורם?
מסתבר שכן!

התורה אינה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם.
היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות אל האדם, לבל יאמץ את לבו.

היא מזהירה את העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח.

מצוות צדקה אינה רק לצורך העני.
מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי.
הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים.
עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.

לבו של האדם הוא אנוכי מטבעו.
היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת.
ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת.
כל אדם הוא אויבי, על פי השקפה מוטעית זו.
אויב, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.

מצוות הצדקה במונחים של התורה, חולמת על מהפך, מהפך באדם ובחברה.
היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם.

הנתינה, היא הפעולה המעצבת והמחנכת.
כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.
התורם יכול אף הוא לחוש כיצד אחרי תרומתו קרוב הוא בלבו יותר לעם ישראל, וכיצד יחד עם נופך הנדיבות שנוסף בליבו, הגורם תחושת סיפוק ושמחה, מרגיש הוא יותר שייך ושותף לכלל.
זוהי ברכת מצוות הצדקה.

אין להסתפק במעשה צדקה חד פעמי.
אמנם הוא ייטיב במעט את אופיו של האדם,
אך לא יחולל את השינוי המיוחל.
הרמת משקולות מקרית לא תעצב גוף של אתלט,
האימון הרצוף והמתמיד הוא תנאי לכך.
כך גם במצוות צדקה, השפעה על הלב מושגת על ידי נתינה חוזרת ונשנית.

בנוסף,
כאן נולד המושג 'מתן בסתר' המחייב לשמור על כבודו של העני בעת שמוגש לו הסיוע.
רק נתינה היוצרת קירבה, שייכות ושותפות, ושאינה פוגעת ברגישויות אנושיות קרויה צדקה.
אין לראות במילוי מחסורו החומרי של האדם את חזות הכל.
החיוך וההשתתפות הן חלק ממצווה חשובה זו.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Image by Peggy und Marco Lachmann-Anke from Pixabay