אימרה שבועית:
כאשר יהודי פוקח בבוקר את עיניו ואומר 'מודה אני לפניך', הוא צריך להרהר קמעא,
מי הוא 'אני' ומי הוא 'לפניך'. {רבי משה ליב מסאסוב}
סטטוס שבועי:
זהות יהודית לא נוצרת בתוך ואקום.
היא מתעצבת ונדלקת על ידי מקור אור הנובע מתורת ישראל,
ובאמצעותה מעבירים את הזהות היהודית לדור הבא.
ציטוט שבועי:
יהדות התפוצות מתאפיינת כיום במידה רבה כיהדות של ההצלחה החומרית ובמידה פחותה כיהדות של מורשת היסטורית. {שמעון פרס}
סיפור שבועי:
'ישר ולעניין…'
האמורא רבי שמואל בר סוסרטיי הגיע לרומי,
בשהותו שם איבדה מלכת רומי תכשיט יקר,
וכרוז סבב ברומי והכריז: מי אשר יחזיר את התכשיט לידי המלכה בתוך שלושים יום – תגמול לו המלכה שכרו.
ומי שיעכב את התכשיט אצלו עד לאחר שלושים יום – יוסר ראשו מעליו.
המוצא הישר היה לא אחר מרבי שמואל בר סוסרטיי.
אך הוא השאיר את התכשיט אצלו עד שעבר יום השלושים ואז הגיע לפני המלכה.
בבואו, שאלה אותו המלכה: היית בשלושים הימים האחרונים בעיר?
השיב רבי שמואל בחיוב.
המשיכה המלכה לשאול: שמעת את הכרוז הסובב בעיר?
ענה רבי שמואל: הן.
מה אמר הכרוז? ביקשה המלכה לדעת,
ורבי שמואל חזר על לשונו של הכרוז: מי אשר יחזיר את התכשיט לידי המלכה בתוך שלושים יום – תגמול לו המלכה שכרו.
ומי שיעכב התכשיט אצלו ויחזירנו לאחר שלושים יום – יוסר ראשו מעליו.
ועכשיו אתה בא?!…
תהתה המלכה האם לפניה עז פנים המתגרה במלכות,
או תמים גדול שאינו מבין בין ימינו לשמאלו.
מלכה נכבדה, ענה רבי שמואל, את ה' אלוקי השמים אני ירא. והוא ציוונו בתורתו הקדושה להשיב אבדה לבעליה.
לא חפצתי שתחשבי שמא אני משיב את האבדה על מנת לקבל שכר,
ולא אביתי שתסברי שמחמת פחד ומורא החזרתיה.
לכן המתנתי במכוון שלושים ימים.
וכעת, הרי שלך לפנייך.
התפעלה המלכה מאוד מעוז רוחו ומיושרו הרב,
ולא נחה דעתה עד שהכריזה בהתפעלות: 'ברוך אלוקי היהודים'.
{תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא דף ח'.}
פרשה שבועית:
פרשת כי תצא / 'במותו ציווה לנו חיים'
"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל."
{דברים כ"ה ט'-י'}
מיתוסים רבים מלווים את מצוות החליצה.
איש לא בדק את משמעותה, וכלל לא עולה על הדעת שמדובר באקט של גמילות חסדים שאין טהור ממנו.
כדי להבין פשר מצווה זו, כמה מילים על… המשפחה.
אכן, היהדות רואה בה חובה, תפקיד וייעוד.
להעמיד צאצאים זו חובה, לחנכם כראוי הוא התפקיד, לדאוג במלוא המסירות שיעבירו הלאה את המורשת ואת התרבות שלנו – הוא גדול היעודים.
פרשת ייבום המחייבת את האח לשאת את אלמנת אחיו, מתחילה ברגע שאדם מת בלא שהצליח למלא מסכת תפקידים זו.
אמנם הוא נשא אשה ויחד ניסו להקים בית.
אך הוא מת בלא בנים.
זהו מצב הניתן לתיקון גם לאחר המוות.
למות בלא למלא את התפקיד – הוא כאב שקשה לשאתו.
נושא זה קיים ומורגש היטב גם בחברה נטולת אמונה.
אצל הכל קיימת השאיפה ל'הגשמה עצמית'.
אם שאיפה זו התגשמה, היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד הרגשת 'אי ההגשמה' גורמת מועקה המחריפה את כאב ההולך למות.
אנו עדים לכמיהה העמוקה להיות זכור לטוב.
פילנטרופים תרמו ותורמים למוסדות,
לבתי חולים,
לאוניברסיטאות,
ובלבד שיישאו את שמם לדורות.
זוהי התאווה העזה לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב מן הנצח,
גם בנפשו של האדם הנאור ביותר.
ואכן, יודעת נשמתו במעמקיה על עצמה, יותר מאשר מוכן הגוף להרשות לה לדעת.
כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו,
מצווה התורה על האח הקרוב אליו קירבה גנטית ורוחנית
ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא יחד בן לעולם.
הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי האח-הבעל המת.
הם יביאו בן, אשר יקום במקום המת.
בן, אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.
זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג רק אם התקשרות זו בין השנים תהיה מתוך גובה מוסרי רב.
מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות אישיים.
מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.
החליצה באה במקום הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם,
לכאב הקיים של האח-המת שלא נרפא.
הם, הניצבים עתה יחד, מצהירים במעשה החליצה: רצינו למלא כלפיך את חובותינו האנושית, אך אין אנו יכולים.
אני שולפת את נעל אחיך כמעשה סמלי.
הנעל היא סמל הכבוד והאדנות.
חליצתה היא הכנעה.
אחיך מוכן לעשות הכול, ובלבד שתאמין שלא רוע לב מנע מאיתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך.
אני אף יורקת,
כדי להראות קבל עם וכלפיך את הבוז העמוק כלפי כל אדם, שזכרו של המת וטובתו אינם נחשבים בעיניו.
הקשר בעבר בינינו מקבל מעתה משמעות עמוקה יותר. גם אחיך העומד לידי מסכים אתי ואינו נעלב,
כי הוא יודע שאין יריקה זו מכוונת כלפיו, חלילה.
רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}