אימרה שבועית:
בְּמַעֲשַׂי לֹא נִשְׁעַנְתִּי – כִּי אִם בְּרַחֲמֶיךָ.

{מתוך סליחות}

סטטוס שבועי:
מעשים שליליים אינם נמחקים מן המציאות ואינם נמוגים בעשן הזמן, כפי שאולי אנחנו רוצים שיקרה. הם קיימים במציאות הרוחנית, רשומים במרומים, ויש להם השפעה על כל הסביבה.
מכיוון שכך, ברור לנו שאי אפשר להמשיך הלאה עם מעשים אלו, מבלי לתת את הדעת על התוצאות ההרסניות, בין אדם לחבירו, בין אדם למקום, ובעיקר – בין אדם לעצמו.

ציטוט שבועי:
זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה… יחד את הכל עוד נשנה. {יואב יצחק}

סיפור שבועי:

'אוזן קשבת'

רבי ישראל מסלנט היה נוהג לעבור בעיירות יהודיות ולשאת דברי התעוררות. במיוחד היה מתמסר לכך בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, ימי האהבה המסוגלים.
פעם אחת לאחר שסיים דרשתו, ניגש אליו אחד השומעים ואמר: התבוננתי בקהל וראיתי שהדברים נכנסו אליהם באוזן אחת ויצאו באוזן השנייה.
השיב לו ר' ישראל: הנחת את דעתי. אני חששתי שהדברים לא נכנסו כלל לאוזניהם. אם נכנסו באוזן אחת ויצאו בשנייה, בהכרח שמשהו נשאר…

פרשה שבועית:

פרשת נצבים – וילך / 'על הרצף'

"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם" {דברים כ"ט, ט"ו}.

תאריך ההתכנסות חל ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. רבים מבין יוצאי מצרים מצאו במשך השנים הללו את מותם במדבר. משה דיבר אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

והנה, משה פונה אל המעטים, הזוכרים עדיין כחוויה אישית את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה – באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית. עקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם נאמנות מוחלטת לברית ה'.

ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית – את המסד, שעליו חייבת להתבסס המסורת מיום זה והלאה.

"אתם ידעתם", הבנתם וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. פעם אחר פעם האזנתם לחוויות ולנסיונות, שחוו והתנסו בהם אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, הביאו לכך שאין לכם צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.

הקירבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית, עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. הוא גם יודע: אב לא ישקר לבנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו.

על כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם" – הלא אתם קיבלתם מאבותיכם, 'והקבלה הנמשכת היא כמראה העין' (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה'כוזרי', מאמר ראשון כ"ה). בעבורכם, ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם". אם תעבירו לבניכם את המסר באותה עוצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו גם בניכם שותפים לחוויה הראשונית.

בעת כריתת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מיישותם. ברית אלוקים הייתה לחוק טבע בעבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים – הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום

בעת המפגש האחרון המתקיים בינו לבין דור יוצאי מצרים ובניהם – מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר – ככח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין הדור הראשון החי על פי הזיכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו. עם שמהיום והלאה יהיה עתידו תלוי בהעברה המדוייקת והבלתי אמצעית של המסר הנובע מהר סיני.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה: Photo by Simon Berger on Unsplash