אימרה שבועית:
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
{ויקרא כ"ג, מ"ב}.

סטטוס שבועי:
'כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי'
(מסכת סוכה פרק ב', משנה ט').
לגלות ולהודיע שכל הונו ומאודו אינם נחשבים בעיניו.
הבית ארעי,
כל נכסיו וקניניו הגשמיים אינם אלא זמניים, ארעיים
וסוכתו קבע.
רק נכסיו הרוחניים קבועים וקיימים הם
לעולמי עד ולדורי דורות.

ציטוט שבועי:
אין שנאה במקום שהשלום פרש את סוכתו בלב האדם. משום כך נאמר הלשון 'סוכת שלום' בתפילה.
והיא הסוכה שהגיעה לידי משמעות סמלית עמוקה כל כך עד שהוקדש לה מועד.

חג הסוכות הוא חג השלום כעיקרו בנדודי המדבר של המציאות הארצית.
השלום עושה את כל החיים לחג.
השלום מביא את שלום הטבע לתוך עולם האדם,
את הלך הנפש היסודי של תום אל תוך ההתבוננות בעולם. {הרמן כהן}

סיפור שבועי:
'למלא את החלל' / משה מזובובסקי

קיבוץ גבעת השלושה, 1971

אני מלא התפעלות מהצד הטכני שהיה קשור עם ארגון המסיבה…
אבל מה בין התוכן שנוגע לערב זה ובין מסיבת חג האסיף, ובין חג הסוכות?
הרגוני ולא אבין את הקשר. הדבר היחיד להזכיר לנו משהו בחג הנ"ל – אלו שמות החוליות שהתייצבו לחידון.

הבינו נא חברים יקרים, חברי חוליית החגים, שאנו חייבים לכם תודה וברכה על אשר כל חג אתם מתייצבים להכנתו בצורה זו או אחרת;
אבל אל נא נשכח את הבעיה הגדולה, שהוטל על הדור שלנו להתמודד איתה – זוהי בעיית נתינת תוכן חדש לחגים היהודיים השואבים ממקורות החג המסורתיים-דתיים ולובש צורה חילונית, שהולמת את מושגינו ומציאותנו.

זוהי בעיה נכבדה וחשובה.
אנו יוצאי הגולה אבד לנו דבר יקר – החוויות העשירות שהיו קשורות עם כל חג יהודי.
חוויות נפלאות, שעד היום, כשאני נזכר בהן אני ממש מתגעגע לאותו האושר והטעם שהיה בהן.

לא אפרט את הדברים.
אלה שעברו זאת בילדותם, בגולה, מבינים במה מדובר. הצעירים במילא לא יבינו, כי לא הרגישו בכך.
אבל כל זה היה ואיננו עוד.
אבד לנו.

אלא שהבעיה צריכה להטריד אותנו:
איך להינצל מהמדבר והשיממון שמלווה אותנו ומציין את חגינו.
העבר אבד בשבילנו וחדש טרם יצרנו ועל-כן קיים חלל מסוכן – תרבותי-רוחני בשטח זה.

ועם כל הכבוד וההערכה לעושים,
נא הבינו, שהערב שהכינותם לנו היה יכול להיות בכל ימות השנה, בערבי שבתות, כערב של בידור ומצב רוח טוב, ובעיקר שהוזמנה תזמורת לריקודים! טוב ויפה.
אך מה בין זה לחג האסיף, לחג הסוכות – קשה להבין.

שמחה שבועית:
'שיוויון אזרחי'

"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך… והיית אך שמח"
{דברים ט"ז, י"ג-ט"ו}.

לשמוח – זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:

כלום אפשר לצוות על השמחה?
וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו?
הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן האין!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות.
הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: "באספך מגרנך ומיקבך" {שם}

התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו,
בעונת האסיף.
ימים אלו היו ימים טובים לישראל.
בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו.
עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים.
השמחה הייתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?

כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן.
התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא.
בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? – סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים"
{ויקרא כ"ג, ל"ט}.

למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. "באספך מגרנך",
מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים,
היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו – מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר.
שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות.
תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה.
זו מצידה, מלטפת את ה'אגו' על הצלחותיו,
על מיומנותו,
על מאמציו
ועל מזלו.
בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים 'שלא הגיעו' לשפע כה רב.
ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.

רגע האסיף, רגע ההצלחה, 'תורם' עוד תרומה 'חשובה' בתחום זה.
ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו.
ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות.
רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים.
זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות.
כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה.
מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג.
שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.

מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה.
מגמתה – למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה.

היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד – "כל האזרח בישראל" – לנטוש את הבית,
את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו,
וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.

כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית.
ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני
מן הנוחות הביתית,
הארעיות
וההצטמצמות
מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל.
כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש.
השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת.
מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

{מעובד מתוך ספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חג שמח – מועדים לשמחה

קרדיט תמונה: Image by Monika from Pixabay