אימרה שבועית:
בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכלו של ילוד אישה.
{הרבי מקוצק}

סטטוס שבועי:
עם ישראל ניצב כולו מאחורי משפחת האבל והשכול, ליד שורות הקברים החדשות והטריות.
כולנו מתפללים על הפצועים, לפני אדון כל, ומרגישים את ייסורי קרובי החטופים והשבויים אצל החיות.
בעיצומם של ימי מכאוב וסבל, ימים של חרדה ודאגה, הולכת ומתעצמת השאיפה הגדולה, הרצון העז והתקווה, לניצחון והכרעה במלחמה, ולחיי אהבה ואחווה בין האומה כולה.
שאיפה זו מגיעה מהביטחון הגדול שיבוא שינוי שהוא בידינו, יתקבלו תפילותינו, ותתגשמנה הבשורות הטובות של נביאינו: "וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל, כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם". {זכריה ח' י"ג}

ציטוט שבועי:
גם אם תשכח אי פעם את יהדותך – תמיד יימצא הגוי שיזכיר לך זאת.
{ברנרד מלמוד}

סיפור שבועי:
'אשה לנצח..'
רבי ישראל מבלז'וב, בהיותו במחנה אושוויץ-בירקנאו מתחת לאפו של השטן הנאצי, הצליח להשיג באחד מחודשי החורף, את הלא ייאמן: קמח ותנור אפייה קטן.

היהודים הנרגשים שנואשו מלחלום על חצי פרוסה נוספת להכניס לפיהם, שפשפו את עיניהם בתימהון למראה הרבי שעמד בשנות החמישים לחייו אך פעל בנמרצות של נער צעיר. כעת יש סיכוי למאות יהודים גם לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר, גם לקבל תוספת זעומה וכשרה למהדרין בפסח לארוחתם.
והשטן הנאצי כמו נעלם.

הזהירות הייתה רבה.
שומרים מקרב האסירים הועמדו במקומות שונים במחנה כדי לוודא שאף גרמני לא יגיע במפתיע.
שיוכלו לנסות להשלים את הצעד האחרון במערכת המסועפת שטווה הרבי בגאונות ובאומץ לב לא מצויים במשך חודשים ארוכים: לאפות את כל המצות, בלי להיתפס…
והם הצליחו!

בערב חג הפסח, לאחר ימים ולילות של פרפורי לב, תנועות שקטות, הסוואות ודריכוּת – היו מונחות במרכז הצריף ערמות קטנות של מצות מצווה בגודל כזית כל אחת.
חלקן עדיין העלו אדים מחום האפייה.
ואז, ברגע של היסח הדעת, שאיש מבין האסירים לא ידע להסביר לאחר מכן כיצד אירע – פרץ למקום קצין נאצי.

בשניות הראשונות שרר במקום הלם אמיתי. הן מצד היהודים והן מצד הארור שאיבד את לשונו מול חוצפתם של האסירים שהעזו לאפות מצות בלב התופת.

ואז נפתחו שערי הגהינום מחדש בצורה שאין דרך לתאר עלי כתב: מכות עזות עד כדי איבוד הכרה ודימום למרבית היהודים שהיו בצריף,
הריסת התנור הקטן שאש לוחשת עוד בערה בתוכו, ולקינוח – קפץ הנאצי בחמת זעם מטורפת על ערמות המצות ודאג לשבור אותן לרסיסים, ללכלך אותן ולהפוך אותן לבלתי ראויות למאכל.

לאחר זמן ארוך יצא משם הנאצי כשהוא רותח יותר מהתנור שניפץ, בצריף נותרו שרועים מדממים וחבולים עשרות יהודים. בראשם הרבי מבלז'וב.

אם חשב אי מי שכעת ייכנעו היהודים ולא יערכו 'ליל סדר' – הרי שלא הכיר את הרבי.
בגוף מרוסק ובקרעי בדים מגואלים בדמו התנער הרבי מעפר, עבר בין היהודים וחבש את פצעיהם בלשון תנחומים, זרה על נפשם הדוויה רוח פיוסים וביקש מכולם בכל לשון של בקשה לא לתת למאורעות האחרונים להשבית את שמחת החג שזה עתה פורש את כנפיו על היקום.

היו בין האסירים שביקשו לכלות ברבי את זעמם.
להמשיך להרים ראש כנגד בני השטן בעזות מצח ולחגוג את חג הפסח?
כלום חירות היא זו בה יכול בן אנוש לאבד את חייו באבחת שיגעון של חיה בדמות אדם?!
אולם הרבי מבלז'וב שפע אהבה וחום, המיס את כל קיני ההתנגדויות של העקשנים ביותר.

סוף דבר בשעת לילה מאוחרת התאספו בבלוק של הרבי עשרות יהודים ויהודיות מרחבי המחנה, במסר שעבר מפה לאוזן, לאמירת ההגדה בקול-לחש מזיכרונו של הרבי, ולערוך את ליל הסדר עם כמויות של מרור וזיק של תקווה מהבהבת בלב ומסרבת להיכנע למציאות האפלה.

והייתה גם הפתעה מחממת לב: מצה קטנה, בגודל אגרוף קמוץ, ניצלה מחמת זעמו של הגרמני.
כנראה הוסטה הצידה מיד בתחילת המהומה והרשע לא שם עין – לב בוודאי לא היה לו – אליה.

כעת הניחו המסובים שישבו בצפיפות על הדרגשים את המצה הקטנה במרכז. היא הייתה שולחן הסדר, היא הייתה הקערה, היא הייתה הסימנים. מצה זעירה ובה בקושי 'כזית' אחד לאכילה ומאות יהודים מורעבים יושבים סביבה.

לאחר לחישת ההגדה על ידי הרבי, כשהוא ממשיך לעודד את אחיו היהודים הנאנקים תחת מגף הברזל שעול הגלות יכול להיגמר כהרף עין וכל הנמצאים פה יוכלו לחזור לארץ החיים, הגיעה השעה הגדולה: שעת אכילת מצה.

אם חשב אי מי שהרבי מבלז'וב – הוגה, מייסד, יוזם ומְבצֵע הרעיון – יתכבד בעצמו לאכול את המצה, הן מפאת הזכות הנדירה לקיים אכילת כזית מצה בליל הסדר, והן כראש המסובים הגדול בקומתו התורנית והרוחנית מעל כולם, הרבי חשב אחרת.

אמרו נא אחים, פנה אליהם רבי ישראל בעיניים מלטפות ובקול כמעט בלתי נשמע,
מי מבין המסובים ראוי ביותר לאכול את המצה שלפנינו?

טרם הספיק מאן דהוא ללחוש הצעה, הבהיר הרבי את בקשתו ביתר שאת: מבקש אני לשמוע נימוק על המלצתכם: מפני מה ראוי דווקא אותו בר מזל לאכול את המצה. במה עדיף הוא על פני האחרים.

דקות ארוכות של הצעות עלו וירדו. היו שהציעו את היהודי המבוגר ביותר, היו שהמליצו על החולה החלש ביותר. איש איש והסבריו.

לא נדע את שמותיהם וסיבותיהם של המומלצים שעליהם הצביעו כמי שראויים לזכייה הגדולה, אך דבר אחד סיפרו פליטי החרב שזכו להיות באותו מאורע גדול: איש מבין מאות המסובים לא המליץ על עצמו כמי שראוי לאכול את המצה.
כולם חשבו על אחרים!

ואז נשמע קול בטוח ושקט מקצה הצריף.
הייתה זו אישה יהודייה. אלמנת מלחמה בשם גב' ברוניא קושיצקי: ברשות הרבי, אני סבורה שהראוי ביותר לאכול את המצה הלילה הוא בני, הצביעה על נער ששהה לצידה, בגילו כבר עבר את שנת בר המצווה, אך גופו הכחוש נראה כילד בן שמונה.
למשמע מלמולי הנוכחים, המשיכה גב' קושיצקי לנמק את בחירתה באוזני הרבי: עיקרו של ליל הסדר הוא 'והגדת לבנך', עבור הדור הבא. כולנו כבר מבוגרים והילדים פה נדירים יותר מאצבעות כף יד אחת. הילד היחיד ששוהה פה הוא בני, ולכן לדעתי – בלילה שנערך כל כולו כדי שהבן ישאל, כדי להטמיע בתוכו את עיקרי האמונה לדורות הבאים – הוא הראוי מכולם לקבל את המצה.

מקיר לקיר הניעו יושבי הצריף בראשם בהסכמה.
הנער למשפחת קושיצקי היה המאושר שזכה לקיים מצוות אכילת מצה באותו לילה.
מוציא עמו במחשבה מאות נשמות כמהות שהשתתפו עמו בכל לעיסה.

לאחר סיום המלחמה, עברו מספר חודשים ואל גב' קושיצקי האלמנה הגיעה הצעה מפתיעה: להשתדך עם הרבי מבלז'וב.
לשאלת אחד ממקורביו של הרבי, מפני מה אינו מחפש עבורו שידוך מיוחס כפי מנהג הרבנים, השיב הרבי: היחידה מבין הנוכחים באותו ליל סדר שחשבה על דור העתיד במקום להתמקד בהישרדות של כאן ועכשיו, הייתה אלמנה זו.
מי שחושב למרחוק במבט נצחי – ניתן להקים איתו דור!

פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'אם עברייה'

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה"
{בראשית כ"ג, א'}

שרה נפטרה "בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען"
{שם כ"ג, ב'}.
זהו הרגע המתאים לסקור את חייה ולסכם את גדולתה. התורה עושה זאת בדרכה שלה: בפסוק קצר, במילים בודדות האוצרות בקרבן הכל.

בבוא התורה לספוד לאם העבריה הראשונה,
אין היא מעלה על נס פועל זה או אחר מכלל מעשיה הכבירים. השבח שהיא משמיעה על קברה, גדול בהרבה, והוא ניתן למיצוי במילה אחת:
שלמות.

כל מאה עשרים ושבע שנות חייה מתייצבות ברגע המוות כיחידה הרמונית אחת, ללא סדק, חולשה או ניגוד.
הדעת, האמונה וגודל הלבב שבורכה בהם, שלטו בכל מעשיה כבר מגיל צעיר, והם ניכרו היטב גם בימי הזיקנה.
מעולם לא נגררה אישיותה אחרי המאורעות, קשים ככל שיהיו.
חיי רוחה עצמאיים היו, נחים בחיק האמונה הגדולה.
כל הסערות שפקדו את חייה, לא פגעו בה.
שרה שנפלה בשבי פרעה החמדן, הייתה אותה שרה שנדדה עם בעלה לארץ כנען, אל תקוות עלומות בעתיד.
אין כל הבדל בין שרה העורגת לבן, הרואה את זקנתה הקופצת עליה, כשזיק התקווה האחרון כבה והולך, לבין שרה הזוכה בסוף לבן, משאת נפשה.

שלימותה ויציבותה של שרה הייתה והינה מודל לכל האמהות העבריות הבאות אחריה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט: Photo by Dan Rosenstein on Unsplash