אימרה שבועית:
ה' צדיק יבחן. ורשע ואוהב חמס – שנאה נפשו.
{תהילים י"א ה'}

סטטוס שבועי:
עד מתי נילחם בארץ הזאת? האם יש טעם למות בשביל רעיונות גדולים?
מדוע שונאים אותנו?
מדוע רוב העולם נגדנו?
האם מוטל על העם היהודי לחיות תמיד על חרבו?
האם בחרנו לנו את הארץ הנכונה?
האם נוזמן למלחמה קיומית במחזור קבוע של צווי חירום עד סוף כל הדורות?
האם כל זה שווה?
מתי תתגשם השאיפה הכנה לעצמאות, בטחון, שלום וחירות?
העצמאות תלויה ברכבת אווירית מארצות הברית, הביטחון מותנה בדעת קהל עולמית.
החירות קשורה באינטרסים של כל עם ועם, השלום המיוחל מתרחק מפעם לפעם.
הערכת מצב זו מוליכה למסקנה אחת: עלינו לבקש במהירות המירבית בעל ברית חזק ונאמן, שנאמנותו ועצמאותו מובטחת, הבטחותיו איתנות ללא שיקולים זרים, כוחו עז, ומרתיע את כל אלו שלכלותינו באים.
בעל ברית זה, יושב עימנו, בתוכנו, בציפיה עזה שנפנה אליו כולנו. הוא ממתין להחלטתו האמיצה של העם הכואב והדואב, שיכריז שוב מכל הלב – 'ה' הוא האלוקים'.

ציטוט שבועי:
עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים! {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:
'מכות של החיים…'

במחנה הריכוז 'ברגן בלזן' שהו יחדיו חטופים יהודים ושבויי מלחמה רוסים.
לקראת שחרור המחנה ע"י הבריטים, החליטו הנאצים ימ"ש 'לפנק' את האסירים בלחמניות טריות.
עבר כרוז במחנה: 'כל מי שמעוניין בלחמניה טרייה, שיעמוד עכשיו בתור'.
סיפר יהודי ניצול מאותו 'פינוק', שאת ההרגשה, לקבל לחמניה טרייה לאחר שנים של רעב, אי אפשר לתאר.
המון מורעב רץ לעמוד בתור, כשאת החלוקה מבצע קצין נאצי, ומחלק לחמניה אחת לכל אדם.
חיכיתי כל כך לתור שלי, סיפר. בשלב מסויים אני מבחין שהלחמניות בארגז עומדות להיגמר, נשארו רק 6 לחמניות, אני האדם השישי בתור, זאת אומרת שאני אקבל את הלחמניה האחרונה.
הלב שלי דפק בחוזקה, התחלתי להילחץ, אולי לא תישאר לי לחמניה, אולי יקחו לי אותה, אך הגיע תורי, והנאצי הגיש לי לחמניה ואת שימחתי באותו הרגע, אי אפשר להביע במילים.
בזמן שקיבלתי את הלחמניה הקטנה ראיתי אותו מתכופף ומרים ארגז חדש של לחמניות טריות, ולפני שהוא מתרומם אני חושב לעצמי, רגע, הוא ישאל מי הבא בתור אני יגיד לו אני, בטוח הוא לא יזהה אותי.
אך מצד שני, אם הוא יתפוס אותי, הוא יהרוג אותי.
לא ידעתי מה לעשות, אני רוצה עוד לחמניה.. מצד שני החיים שלי בסכנה.

תוך כדי ההתלבטות, הנאצי מרים את הארגז השני, ושואל מי הבא בתור? אז אמרתי: אני, כשהלחמניה השניה מוסתרת מאחורי גבי. וכך קיבלתי שתי לחמניות והרגשתי שאני מיליונר.

רצתי מהר לעבר הצריף, ואיך שאני מתקרב לצריף פתאום מרגיש יד נוחתת לי על הכתף, כשקול ברוסית אומר לי: ראינו אותך!

אני מסתובב לאחור, ורואה אסיר רוסי גדול וחזק. תביא לי את הלחמניות, את שניהם, זה העונש על חזירותך, אמר לי השבוי בקול רם.
חשבתי לעצמי, אני אסיר וגם הוא אסיר, למה שאוותר לו? סירבתי לתת לו את הלחמניות. הוא מיד קרא לשני חבריו האנטישמיים, הם הגיעו והפליאו בי את מכותם. נפלתי לרצפה שוטט דם, כשהם היו בטוחים שהרגו אותי. הם לקחו את הלחמניות ויצאו מהצריף.

שכבתי על הארץ מושפל ושבור לרסיסים, הסתכלתי למעלה ושאלתי: למה? ריבונו של עולם למה? מה עשיתי שזה מגיע לי? הייתי יהודי טוב, כל שנות האימה האמנתי בך, אמרתי שהסבל יגמר והכל יהיה טוב, למה עד שכולם קיבלו לחמניות טריות, אני קיבלתי מכות נמרצות???

תוך כדי שאני בוכה ומרוסק מכאבים, איבדתי את הכרתי. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל בשלב מסויים פתחתי את העיניים, ורואה את השמש המסנוורת. אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאני מתעורר, ויש כבר אור יום? הרי הנאצים בכל בוקר עוד לפני שהשמש מספיקה לעלות, עושים מסדר ומקימים את כולנו בצעקות.
בחוץ יש שקט, חשבתי לעצמי שאולי אני כבר בעולם האמת, לא יכול להיות שבחוץ אין שאגות של נאצים, ובכי של יהודים.

קמתי ופתחתי את דלת הצריף, והנה לנגד עיניי נגלו גופות על גבי גופות.
המון אנשים היו זרוקים על הרצפה ללא רוח חיים.
מסתבר שהלחמניות 'המפנקות' היו מורעלות, וכל מי שאכל מהם לא נשאר בחיים.

הסתכלתי שנית לשמיים ואמרתי: "אבא תודה. תודה על המכות שנתת לי, כי רק עכשיו אני מבין שזה היה רק לטובתי, אם רק הייתי אוכל את הלחמניות…" ופרצתי בבכי קורע לב.
סליחה בורא עולם שהתלוננתי בפניך על המכות שקיבלתי..

פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'מה הסיפור…'

"ויזרע יצחק בארץ ההיא… ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק… ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה"
{בראשית כ"ו, י"ב-ל"ג}.

היא נולדה אז, במזל רע, בחוצות גרר.
היא, הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה.
היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק, יורש העצר הראשון לבית אברהם העברי.
יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.

ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת עמו. ואולי, משום כך האריכה בסיפור הבארות וכו'.
סיפור, הנראה במבט ראשון מיותר לחלוטין.
סיפור, התופס מקום רחב בפרשתנו, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התִימצוּת המקראית, היודעת לקפל עולמות שלמים במשפט בודד.

יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי.
את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, יחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו.
ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו, גם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית {"ויגדל האיש וילך הלוך וגדל"}.

אך כמו היום, כן כבר אז…
את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו; היא פוגמת בשלוות רוחם, והקנאה מפעפעת בלבם פנימה.
לאט לאט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה במסתרים, אולם לאחר זמן, היא הופכת לגורם פעיל במערכת היחסים בין הגביר היהודי, שעושרו גדול אף מעושרו של המלך (כדרשת חז"ל), לבין אדוני הארץ – עד כדי אלימות:

"ויחפרו באר אחת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה"
{שם}.

וכדרכה, קנאה זו, שהולידה את השנאה הגלויה והפעילה, הינה חסרת הגיון. אין היא, אלא, השתוללות יצרים הנושאת בחובה הרס עצמי.
"…וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר".
למה?
אם אתם, הפלשתים, מקנאים ושונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים!! מדוע לסתום אותן?
מדוע, בחמת זעם, לא להסתפק בסתימתן?
למה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתמחק כל נוכחות של פעילות אברהם ויצחק?
מדוע?!
אינכם זקוקים למים?!

אולם, זו היא תכונת הקנאה האנטישמית.
היא זועקת: 'גם לי וגם לך לא יהיה'.
הנאצים, למשל, דחו בפועל מספר המצאות מדעיות, שיכלו להיות להם לתועלת עצומה בעת המלחמה, רק משום שממציאיהן היו יהודים.

שימו לב! התעמולה מנסה, בכל הדורות, להצדיק את שנאת היהודי.
לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על-ידי הלוואות בריבית קצוצה, ההונאה וכדומה.
והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר ('גדולים צדיקים שהם עוסקים ביישובו של עולם' – מוסיף המדרש),
משמע – איש העבודה העושה הונו ביושר.
ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ. כנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"
{שם}.

שוב צליל מוכר.
היהודים מוצצים את לשד העם והארץ.
מרוקנים אותה מכל טוב. מבריחים את הונה לחו"ל.

אולם כשנשוא הקנאה – יצחק – רחוק מהם, מתבהר מעט המבט.
אז, לומדים הם להבין, כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז, בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין בוחנת ואובייקטיבית יותר.
אז, מנתח הוא את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו – ממנה סולק, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קירבתו, ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.

כאלה הם יחסי הדחייה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה.
ממש, כפי שבפרשתנו, משכימים אבימלך ופיכול – שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "ונכרתה ברית עמך"
{שם כ"ח}

המשקעים בכל זאת אינם חולפים סתם כך:
"מדוע באתם אלי"
{שם כ"ז},
שואל אותם יצחק, "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?"
{שם}
מה קרה?
מה גרם לשינוי בגישתכם?
תשובתם הייתה: "ראה ראינו כי היה ה' עמך".
{שם כ"ח}

אך, אם נדמה לכם שאבימלך או עמו 'חוזרים בתשובה' מיחסם הבוטה כלפי יצחק – שמעו נא את המשך דבריו, בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום"
{שם כ"ט}.

צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו.
מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו.
ממש מועמד טבעי לפרס נובל לשלום, בגלל תרומתו לאנושות.

מדוע מאריכה התורה בפרשה זו?
ומדוע שלא תאריך?
הרי אנו נשואי השנאה הזאת בכל הדורות!!
הרי חייבים אנו להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת את המסגרת הכללית שלה…

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה: Image by PublicDomainPictures from Pixabay