אימרה שבועית:
ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי.
{תהילים ו' ד'}

סטטוס שבועי:
נשיאה בעול אינה מצטמצמת בהקלת סבלו של אדם במצוקה, בהרחקת כאבו הנראה לעינינו באותה שעה.
'נושא בעול עם חבירו', כולל בקרבו את הצורך להקדיש מחשבה,
לתור אחר מאווייו הנסתרים של המצפה לעזרה, לשמוע את בקשותיו האילמות,
אי שם בשבי בתוך המנהרות.

תהום עמוקה פעורה בין המבין והחודר למצבו הנסתר של זולתו, לבין השומע את זעקת חבירו רק כשהוא לנגד עינו.

השקעה בתפילה המפתחת את רגשות החמלה, היא הדרך להגיע לאותה תחושה,
ובזכות כך יזכו בקרוב הנאנקים, לצאת מצרה לרווחה ומאפילה לאורה.

ציטוט שבועי:
העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות,
אלא סבל,
סבל הרואי,
סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין־סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר.
{ליאו שטראוס}

סיפור שבועי:
'לא שוכחים אף אחד'

במהלך מלחמת העולם הראשונה עצרו השלטונות הרוסיים בפולין יהודי שהואשם על ידם בריגול ונידון למוות.

בראש פעולות ההצלה עמד הרב ראובן יהודה נייפלד רב בנובדבור ליד וורשה הבירה.
באחת הפגישות עם המושל הצבאי הרוסי התריס הלה כלפי הרב:
מה כל הרעש שאתם מעוררים מסביב לאדם אחד, מה זה משנה, שעה שמאות אלפים ומיליונים נהרגים במלחמה המשתוללת מסביב?

השיב לו הרב:
בתורתנו ישנן כמה פרשיות העוסקות בהלכות מלחמה (ספר דברים פרקים כ'-כ"א).
והנה, בתוך כל ההלכות הדנות בין השאר, בכיבוש ערים, בארגון הצבא, בהשתלטות על האויב וכו', מופיעה פרשת 'עגלה ערופה' (שם פרק כ"א).
זו פרשה הדנה כיצד להגיב אם "ימצא חלל באדמה… נפל בשדה לא נודע מי הכהו…"
(שם א').

מצווה התורה על מנהיגיה וזקניה מן הסביבה הקרובה לצאת אל השדה, ולמדוד מן המקום בו נמצא ההרוג אל העיר הקרובה ביותר.
ראשי עיר זו ושופטיה חייבים להביא עגלה ערופה ולומר קבל עם ועדה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו…"
(שם ז').

וכל זה בפרסום גדול שמגמתו לזעזע את הציבור, כדי שיחוש מה נורא הדבר כאשר אפילו אדם אחד ויחיד נהרג.

הידעת כבוד השר, מדוע דווקא ממוקמת פרשה זו בין פרשיות המלחמה?
משום, שבזמן המלחמה ולאחריה, ימים בהם נופלים קרבנות לרוב, חל פיחות בערך חיי אדם, והזלזול גובר.
דווקא אז צריכים לזכור, להזכיר את ערכו של כל יחיד ויחיד.

פרשה שבועית:
פרשת וישלח / 'מטה משפחת החטופה'

"כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה" {בראשית ל"ד ז'}.

נשיאותו של אביו של שכם נטעה בלבו של שכם את התחושה שהכל מותר לו.
לכן, גם לאחר שביצע בדינה את זממו, לא שילחה לחופשי.

יעקב, האב, שמע "כי טימא את דינה בתו"
{שם ל"ד, ה'},
אך בניו לא היו באותה עת בבית. על כן "והחריש יעקב עד בואם".

בשוב האחים, "כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה"
{שם ז'}.
"וכן לא יעשה" לאזרחית מקומית בעלת מעמד וזכויות. עובדת היותה בת יעקב, נערה יהודיה, היא שהתירה לו לאותו בן לנהוג בה כפי שנהג.
אמת זו, שכבוד עם ישראל מונח על כף המאזניים, היא שהדריכה את האחים בכל מעשיהם לאחר מכן.

ואז החל משא ומתן מוזר.
שוביה של דינה, שכם ואביו חמור, באו אל מאהל משפחת יעקב לשיחה.
אף על פי שהתכוונו רק לחפש דרך כיצד לספק את יצרי הבן שרצה להמשיך להחזיק בנערה, הם שוחחו בעיקר על פיתוח מסחר והתיישבות.
בפיהם היו הצעות קליטה מפתות, שאמורות היו, לדעתם, להקסים עולים חדשים אלו, שמקרוב באו, מארם נהריים:

"בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם. ואיתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה והאחזו בה"
{שם ט'-י'}.

זו הייתה הצעת השילוב והקליטה בחברה השכמית. לכאורה, הצעה הוגנת, ליברלית וכנה.
אולם עובדת מעצרה של דינה והחזקתה כבת ערובה בשכם, העיבה על שיחות 'חופשיות' אלו.
בני יעקב חשו בבירור בלחץ הדיפלומטי 'העדין' המופעל עליהם.
התנאים המוקדמים למו"מ כבר הוכתבו מראש בצעד אלים ומשפיל.

על כן, נהגו האחים בערמה. למראית עין הסכימו לנדיבותם של תושבי העיר, אך התנו את קבלת האינטגרציה בוויתור שכמי 'קטן':

"אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר" {שם ט"ו}.

בעיני שכם וחמור לא נראתה הבקשה כמוזרה.
הם אצו לשכנע את הגברים בעיר להסכים לדרישה זו, ואף הסבירו להם את כדאיות הקרבן לטובת משק המדינה.

אכן, המוזר התרחש.
האנשים נכבשו לטיעונים.
כאב ברית המילה יחלוף, ואילו הרכוש הקורץ יישאר לעד.
כך צפו הרי שומרון בטקס ברית מילה ציבורי של כל זכרי שכם.

ההמשך ידוע.
שמעון ולוי פשטו ביום השלישי למילה על העיר הכואבת והחבושה: "ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו"
{שם, כ"ה-כ"ו}.

וכאן, אחרי השחרור האלים של אחותם, שבוצע תוך הונאת החוטפים ושפך דם רב מעל הדרוש לצורך השחרור, צפות השאלות המלוות כמעט כל מבצע צבאי:

האומנם היה הכל כשר במבצע זה של שני האחים? האם לא היה היקפו מוגזם?

תגובתו של יעקב למבצע אכן הייתה צוננת:
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני"
{שם, ל'}.

גם התדמית המוסרית של בית יעקב ספגה מהלומה.
מצב זה מסוכן למשפחה.

מדוע אם כן, שתק יעקב בעת שהגו הבנים את תכנית המילה? זאת ועוד, הלא את הצעת המילה העלו כל האחים, ואילו את הטבח ביצעו רק שמעון ולוי?

תקוות יעקב ושאר האחים הייתה שבני שכם ידחו על הסף הצעה כה 'יהודית' כברית מילה, וממילא יוכלו לדרוש בכל תוקף להשיב להם את דינה.
לא עלה על דעתם לבצע טבח בתושבי עיר זו, למרות הכעס הנורא עליהם.
היה זה, איפוא, מבצעם הפרטי של שמעון ולוי.

שמעון ולוי ענו לאב השולל את פעולתם תשובה פטריוטית:

"הכזונה יעשה את אחותנו"
{שם, ל"א}.
'אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר'
{מדרש רבה בראשית פ' י"ב}.

יעקב לא ענה להם מטוב ועד רע.
למרות שלא הסכים עמם, לא יכול היה לדחות לחלוטין את הצדק הבסיסי הטמון בתגובתם האלימה.
גם הוא חש, שמעבר ל'מעמד הרוחני של ישראל בעמים' חייב בית יעקב, אם חפץ חיים הוא, ליטול לעתים את החרב בידו ולהגן על כבודו שהוכפש.
זאת למען יירתעו אלו הנוהגים בו כפי שנהג שכם, שניצל את עובדת היותה נערה יהודיה זרה וחסרת זכויות אזרחיות.

רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שכל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצידו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב.
הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה.
בנות יעקב לא תהיינה עוד הפקר.

אכן, יעקב שתק באותו רגע, אך לפני מותו הוא ערך איתם את החשבון המוסרי שהבהיר להם מה דעתו על הדם הרב ששפכו: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי.
כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור.
ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה.
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"
{בראשית מ"ט, ה'-ז'}.

אל לו למקרה זה להפוך לנחלה בישראל.
יעקב מדחיק את עצמו ממעשיהם של שמעון ולוי וקובע נחרצות כי לא יעשה כזאת בישראל.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Image by Alex Yomare from Pixabay