חנוכה - וישב / 'מעט מן האור'
אימרה שבועית:
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
{מתוך תפילת חנוכה}
סטטוס שבועי:
שנים רבות חלפו מאז מלחמת המכבים.
מניצחון החשמונאים, ומן העצמאות המדינית ביום שאחרי…, נותרו רק זיכרונות וגם הם מעטים.
אולם נס השמן, נס האור שהתגלה ברגע הנכון, זיכה את העם היהודי בעוד חג חדש במסכת המועדים של הלוח העברי, שבשורתם משתמרת מדור לדור.
חג שאין לו מצוות נלוות, אלא אותם רגעים בהם מתייחדת האומה אל מול נרותיה, ומשחזרת לה את מסכת תלאותיה וניצחונותיה, כשקריאתו של מתתיהו 'מי לה' אלי' מרחפת לנגד עיניה.
או אז הופכת תרועת הניצחון לבשורה הגדולה ביותר, והמרנינה ביותר של העם היהודי מאז ולתמיד.
ציטוט שבועי:
בישראל, מי שלא מאמין בניסים, הוא אדם לא מציאותי.
{דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
'מעט מן האור..'
חנוכה עמד בפתח.
מהיכן נשיג נרות?
ההצעות שפעו מכל עבר.
נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו;
ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת.
לפתע הגיע אורח לביקור – ידידנו השרברב, שנקרא לתקן מספר צינורות.
הוא הבחין ברבקה, והגיש לה חבילה קטנה.
כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים הייתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום בתוקף תפקידו.
לפיכך, לא הושמעה כל מלה, פרט ללחישה 'לכבוד חנוכה', אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו.
עצרנו את נשימתנו בציפיה, בעוד רבקה פותחת את החבילה.
בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים,
וכן – לא יאומן! – שני נרות קטנים.
'אליהו הנביא' הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש.
כעת נוכל להדליק נרות חנוכה!
באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתיית הקפה, ניגשה רבקה לעבר תנור ההסקה.
חנוכה הלילה! הכריזה בקול רם, הבה נדליק נרות חנוכה.
כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה ניגשה להדליק נר ראשון של חנוכה.
בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה – "ברוך אתה… מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".
שלהבת הנר הזעירה הבהבה מעל לתנור הלבנים המאורך. בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה – להבה שהניסה את העלטה.
כעת הושמעה הברכה השנייה – "ברוך אתה… מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
גם בזמן הזה, בימינו-אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים.
ולבסוף, הברכה השלישית, ברכת 'שהחיינו' –
"ברוך אתה… מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".
לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף איפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה.
מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים; אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד אתם?
העיניים נמלאו דמעות;
הלבבות דאבו מכאב.
לאתר מכן פצחנו יחד בזמר "מעוז צור", המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקווה בגאולה הקרובה.
הקטע השני מבטא כאב – "רעות שבעה נפשי, בישן כוחי כלה. חיי מררו בקושי…"
שבנו והתייפחנו.
לאחר מכן הלך וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה – "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך…"
רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה 'נאום לאומה', בקול רם וללא חת – בנות! יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים,
יחדיו נושאות אנו את אותו הכאב,
יחדיו מתייסרות באותם ייסורים, אפופות בחשכת-מוות.
אך הלילה – חנוכה!
בלילה זה שב ונחנך בית המקדש.
הנה, הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
חברות!
אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא.
בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש,
הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל.
{פרל בניש – הרוח שגברה על הדרקון}
מלחמה שנתית:
יוון האדירה הפיחה רוח חדשה בעולם כולו.
האנושות כולה סגדה עדיין לאלילים שונים. ועל במת התרבות הופיעה בשורה חדשה. הייתה זו בשורת היופי והסגידה לאדם.
דרך המיתולוגיה, הספורט, והפילוסופיה היוונית הובילה להצבת ה'אדם' במרכז עולמה של התרבות.
האדם היה ל'א-ל' וכל הבריאה נקראה לכרוע לו ברך.
תרבות זו התפשטה במהירות בארצות רבות.
אולם ככל שהתעצם כוחה, ככל שגבר זרם זה ושטף עמים וארצות, הנה, דווקא ביהודה הכבושה שהייתה נתונה לשלטון היווני, נעצרה ההתקדמות.
קומץ קטן וגאה של יהודים הבין עד מהרה כי תרבות זו עומדת בניגוד לכל מערכת מושגיו ומורשתו של העם היהודי.
והוא עמד בפרץ.
לא נכנע ולא נסוג.
למרות שחלק קטן מן העם החל נוהה אחר התרבות היוונית, ביוצרו את המושג 'מתיוונים',
ידע העם ברובו לדחות את הגל התרבותי החדש.
גל זה היה מנוגד, ניגוד חריף, לתחושותיו הבריאות של העם היהודי, ולחינוך שקיבל בכל שנות קיומו.
אולם רוב זה היה דומם.
הוא נאנק ונאנח תחת עולו הכבד של המושל היווני וחרק בשיניו.
יתכן שגם שאל – מה יהיה?
ממלכת יוון, למרות כיבושיה וניצחונותיה חשה עצמה נעלבת מול החוצפה היהודית.
מול השבט הקטן והבזוי שאינו נכנע,
שאינו מכיר בתרומתה הגדולה של התרבות היוונית, ושאינו מקבל את כלליה.
ואז התפרץ האליל היווני בכל עוצמתו.
אך אז גם התנפץ אליל זה , כאשר נתגלה בכל כעורו וחרפתו.
האדם-האל היה לחיה. 'האדם הנבון', 'האדם היפה', ו'האדם הגיבור' נרתמו בכל כוחם לעלות ולהילחם בתפיסת העולם של העם היהודי.
לא בשכנוע, לא בויכוח, לא בדין ודברים. אלא בחרב, בדם ובאש.
ברגע בו ניצבו זה מול זה, שתי תפיסות עולם מנוגדות, החל מסע הדיכוי המאורגן של צבא יוון הגדול והמנצח.
הייתה חרדה גדולה לגורלו של העם היהודי.
הגיע רגע נורא של יאוש למי שראה את כוחו, עוצמתו וחיילותיו למודי הקרב של מלך יוון.
מי שהיה מפוכח בהערכותיו הצבאיות, הבין כי המצב אבוד וכי גורל עמנו נחרץ לכליון.
כך היה חייב להבין כל מנהיג שקול, נבון ואחראי של עם במצור.
של עם מפוזר ומפורד ללא הכשרה צבאית.
כל דרכי ההיגיון הוליכו לאושוויץ או למצדה.
הברירה היחידה הייתה בין שתי סוגי מוות.
מוות איטי וכליון לאומי תוך כדי כניעה, או מוות של התאבדות.
למזלו של אותו דור ושל הדורות הבאים קם לו מנהיג.
קם האיש אשר היאוש הנורא ותחושת אין האונים הציתו בליבו את הנורה האדומה.
קם איש אשר ידע כי רגע זה הוא השעה הגדולה של העם היהודי.
ניתוח מזהיר של שדה הקרב הבהיר לאותו מנהיג כי מערכה זו שונה מכל המלחמות אותן ידע העולם.
הוא הבין כי מלחמה זו היא מלחמת תרבות.
מלחמה בין מי שמייצג את שלטון ה' בעולם, ואת השליחות הרוחנית-המוסרית של האדם בתבל.
לבין מי שמייצג את ההתרברבות של האדם היהיר, את חלומות השקר,
את אשליות היופי,
את הערצת הכח והאלילות.
הוא ידע כי במלחמה בין תרבויות,
בין תפיסות עולם,
בין אמת לשקר,
בין טוב ורע,
אין מקום לפתרון והכרעות של צבא אדיר,
כי את האמת לא ניתן להכריע בכח ובחיל.
או אז קם האיש והכריז את קריאתו ההיסטורית –
'מי לה' אלי',
ואל דגלו הצטרפו מעטים.
אותם הוליך בביטחון אל שדה המערכה ביודעו כי אין זו הליכה אל מוות,
אלא הליכה אל חיים ואל ניצחון.
לא היה זה מסע התאבדות כי אם מערכה בטוחה שתוצאותיה היו לו ברורות.
היו אלו מעטים,
חלשים,
אנטי גיבורים.
היו אלה מספר זעום של אנשים חדורי אמונה בשליחותו ויעודו של עם ישראל.
היו אלה מתי מעט שהבינו את פשר קריאתו של המנהיג, ואשר האמינו בכל ליבם בצדקתה של תורת ישראל, ובניצחון שהיא מסוגלת להעניק להולכים באורחותיה.
הם התייצבו אל דגל המכבי, שבשורתו הייתה מי כמוך באלים ה', והם עשו זאת.
הם טיהרו את הארץ מאלילי יוון והביאו חירות ועצמאות לעמם ולמולדתם.
{אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – מעריב חנוכה תשל"ד/1973}
פרשה שבועית:
פרשת וישב / 'הקונספציה שכשלה…'
"ונראה מה יהיו חלומותיו"
{בראשית ל"ז כ'}
אנו נפליג היום הרחק מפרשתנו, כדי להוסיף לה מימד של הבנה. אנו נספר על כישלונה החרוץ של פגישה פוליטית רמת דרג, אשר עם מות גיבוריה, נהפכה לסיפור הצלחה.
בכך, דומה היא לפרשתנו, על הגלוי והנסתר שבה.
שני אישים מיוחדים במינם, נפגשו באחת מתחנות חייהם ויצרו מצב חדש. אישים אלה: אוליבר קרומוול
(1599-1658)
ורבי מנשה בן ישראל (1604-1657).
קרומוול, היה מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה, ששאבה את השראתה מן התנ"ך.
רבי מנשה בן ישראל, בן האנוסים מפורטוגל, היה רבה של אמסטרדם.
הראשון – מצביא נועז, שכל אחד מחייליו נשא בתרמילו את ספר התנ"ך, וממנו אימץ לעצמו את שמות גיבוריו.
השני – רב מכובד רחב אופקים, השולט ב-14 שפות,
סופר פורה,
מוציא לאור ודיפלומט לעת מצוא,
מקובל על מלכי אירופה,
ונערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.
מאורעות התקופה הסוערת, הן שזימנו יחד את ה'לורד פרוטקטור' בלונדון עם הרב של אמסטרדם.
אירופה היהודית בוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות של 'אוטו-דה-פה' בספרד ובפורטוגל.
פליטים רבים הגיעו אל קהילות החופש באמסטרדם, ליוורנו והמבורג.
במזרח אירופה השתוללו כנופיות הקוזקים של חמילניצקי, וזרעו הרג בקהילות פולין ואוקראינה.
גם משם נמלטו אלפים רבים אל המערב.
רבי מנשה בן ישראל חיפש אחר 'מרחב מחיה' חדש לשיקום העקורים.
באנגליה של קרומוול נשבה רוח של סובלנות, למרות הנוקשות הדתית.
רק לאחר גישושים רבים הגיש, בשנת 1665, את בקשתו בפני הפרלמנט בלונדון, לבטל רשמית את צו הגירוש שהוצא נגד היהודים בשנת 1290.
והנה, למרות אהדתו המעשית של קרומוול;
על אף שלטונו האבסולוטי ורצונו הכן, לא הצליח להעביר החלטה חיובית בפרלמנט בנידון.
הדעות הקדומות והפחדים העמומים מן היהודים, גברו על דרישתו של 'הלורד פרוטקטור'. ההחלטה החיובית לא התקבלה.
אולם, בכל זאת, התקבצו יהודים בלונדון והתארגנו לקהילה. השלטונות העלימו עין.
היהודים הסתפקו בכך.
אך לא רבי מנשה בן ישראל. הוא רצה – 'הצהרת זכויות'.
הוא חלם על גושפנקה רשמית, מחייבת.
אבל למרות כל מאמצי השכנוע – היא לא ניתנה.
רבי מנשה בן ישראל שב, מלא אכזבה להולנד.
שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כשלון שליחות חייו.
עתה מתחיל החלק המעניין של הסיפור.
רשות הדיבור לפרופ' ססיל רות:
לאחר מותו של 'הלורד פרוטקטור' ב-1658… באה תקופה של מלחמה כללית.
עד שיום אחד, ב-1660, עלה צ'רלס סטיוארט בחוף דובר. הנסיגה מן המשטר הקודם הייתה מלאה.
כל חקיקת העבר בת עשרים השנים, בוטלה כמעט ללא הותיר שריד.
היה מקום לחשוב שהיתר הישיבה ליהודים, שניתן להם על ידי מי שכונה עתה 'המשתלט הנתעב', גם הוא יבוטל.
אולם קרה הדבר המפליא והמפתיע: זכות הישיבה לא בוטלה.
כאשר אנו משקיפים אחורה, לעבר שלש מאות השנים המפרידות בינינו, ובין הזמן ההוא, אפשר להבין את התופעה הזאת.
הסיבה היא ממש אותו הדבר, שמישהו ראה בו את כישלונו. הוא התאכזב עמוקות מכך… שלא השיג שום מסמך רשמי בכתב, המתיר ליהודים את הכניסה.
אך, אילו נשאר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכי ההשגחה הנסתרות ולאופיים התמוה של האנגלים, היה זה דווקא לטובת העניין, שכך נתגלגלו הדברים, ולא אחרת. ביסודן – הצליחו פעולותיו יותר מששיער.
אילו הייתה רשות הישיבה נקבעת רשמית, אין כמעט ספק שהייתה מתבטלת אוטומטית, עם החזרתה של המלוכה, ואז היה נשקף ליהודי אנגליה גירוש חדש.
אולם, כיוון, שלא הייתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית, לא היה מה לבטל.
ההסדר של קרומוול נשאר בעינו גם להבא, פשוט משום שהיה כל כך מקרי, כל כך גמיש ובלתי נתפש, עד שאי אפשר היה לרכז עליו התקפה
(ס. רות – מנשה בן ישראל, עמ' 80).
ובכן, אפיזודה מסך המאורעות ההיסטוריים.
טיפה אחת מאוקיינוס ההתרחשויות בעולם.
אך, כמו בתא החיים הזעיר ביותר, הצופן בחובו את כל המתגלה בחיים עצמם,
כך אצורים בסיפור זה קווי האופי היסודיים, המציינים כל מאורע כקטן וכגדול.
זהו סיפור לדוגמא על שאיפות (כנות וטובות),
על מאוויים אישיים ולאומיים, על מאבק וכישלון.
במיוחד הוא אב-טיפוס, המדגיש את אפשריות פעולתו של האדם ואת מגבלותיו.
את מעשיו הגדולים,
כוחו היוצר,
ועם זאת חוסר שליטתו,
במיוחד אי שליטתו על תוצאות מעשיו לאחר זמן.
ועיקר העיקרים, כדברי פרופ' ססיל רות, חשים בו היטב, בנעלם מאחורי הפרגוד,
האורג מן המאורעות השונים והמנוגדים את מסכת תוכניותיו הוא,
בין אם התכוון להן האדם הניצב במרכז האירועים, ובין אם לא. בין אם יכול אדם זה בעצמו לבצען, ובין אם הן מעבר לכוחותיו.
כאן נקודת המגע בין סיפורנו לעלילות פרשת השבוע שלנו. זהו הקשר הסמוי בין רבי מנשה בן ישראל, לבין בני יעקב המוכרים את יוסף מצרימה. במסקנת הדברים, שלעיל, טמון הקשר הפנימי, המעניק לשני המאורעות – המרוחקים כל כך באופי בזמן – את אותה משמעות.
שכן, גם בסיפור מקראי זה, פעלו הגיבורים בהתאם לשאיפותיהם ולרצונותיהם.
אך, תוצאות פעולתם היו שונות בתכלית.
הם רצו להפר במכירתם את חלומות המלכות של יוסף, ובכך, הושיבו אותו על כסא המלכות. ההשגחה העליונה השתמשה דווקא בהם, כדי להשלים את תכניתה.
הניחן בנשימה היסטורית ארוכה, המסוגל להתבונן במאורעות בפרספקטיבה רחבה, יראה כיצד צאצאי אותו יוסף היו, למעשה, גם מלכים בארץ ישראל עצמה – בשכם.
אותה שכם, בה נמכר יוסף כדי למנוע ממנו את המלכות.
כך נושבת משני המעשים השונים אמת אחת.
אמת, שהיא תוכן התנ"ך ובשורתו.
אמת, הקורנת מסיפורי מקרא רבים; אמת, המבצבצת מכל מאורע היסטורי.
ומבחין בה – מי שכלי החישה שלו רגישים.
זו האמת, אותה ביטא בבהירות רבה ובפסוקים מרשימים, הנביא ישעיהו:
"מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו, אומר: עצתי תקום וכל חפצי אעשה"
{מ"ו, י'}.
"מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא"
{שם מ"א, ד'}.
המסתכל השטחי, מסיק מהבחנה זו בהיסטוריה, כי לפניו מופיע הפטליזם,
הוא כורך תפישה זו עם ההשלמה הפסיבית עם גורל כפוי,
הנוטלים את טעם העשייה האנושית,
את רצון הפעולה והעשייה.
אם כך הוא, אם המאורעות גזורים מראש,
אין טעם לפעולה,
למאבק,
לרצון ולמאמץ לתקן ולשפר את העולם.
הלא 'הכל צפוי' ואין כל אפשרות לשנות – יאמר הפטליסט תוך תחושת אין אונים.
לא כך הוא בעיני המקרא ופרשניו הקלאסיים.
בעיניהם, דווקא לאור אמת זו, יש ערך עצום לכל פעולה ומפעל אנושי.
על האדם לחוש כלפיהם יותר אחריות.
ועם הידיעה 'שרצון ה' מתקיים על כל פנים' (כמאמר הרמח"ל), ברור לו 'שהרשות נתונה'.
שכל פעולות האדם במישור האישי,
הלאומי וגם הבינלאומי,
הן שעות מבחן לאדם שבו. באמצעותן הוא מעצב,
תוך חירות מוחלטת,
את אישיותו לטוב או לרע.
לא את תוצאות האירועים.
רבי מנשה בן ישראל, בכישלונו המעשי, עמד במבחן הממשי של הפעולה הנאצלת למען עמו. כל אהבת ישראל שלו מתבטאת במסירות הנפש, שהשקיע בשליחות הדיפלומטית ש'נכשלה'.
הוא זכה.
בני יעקב, אכן, לא הצליחו למנוע את כוונת ההשגחה העליונה. יוסף היה למלך, דווקא, בסיוע מכירתם.
אולם, המעשה נזקף לחובתם. כי מן הבחינה האישית היה בו כתם.
כוונתם לא הייתה להגשים את חלומות המלכות, כי אם להפר אותם, בניגוד לרצון ההשגחה. ואת האדם דנים ומודדים על פי הכוונה שבמעשיו,
ולא על פי התוצאות שהושגו בפועל,
כי אלו אינם בשליטתו כלל.
כפי שראינו בשני המקרים שהובאו במאמר זה.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}
יכול לעניין אותך
