אימרה שבועית:
בשוב אויבי אחור, יכשלו ויאבדו מפניך.
{תהילים ט' ד'}

סטטוס שבועי:
השאיפה הישראלית להיות בכל מחיר ככל העמים, להידבק בהם תוך אובדן הזהות העצמית היהודית – לא הצליחה אף פעם, ולא תצליח לעולם.

אנחנו זן אחר.
הגן שלנו אינו הגן של אומות העולם.
אנשי השוויון המוחלט בין כל בני אנוש חולקים על כך במלוא כוחם והגיונם,
אולם עובדות החיים הוכיחו ומוכיחות שזו המציאות ואין בלתה.

ציטוט שבועי:
פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו. {גולדה מאיר}

סיפור שבועי:
'אבי החטוף!!'
ביוֹם א' דראש השנה כאשר כל בני העולם יעברון לפניו כבני מרון, נהיה יום מהומה ומבוכה, ומפה לאוזן נתפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד, ולהרבה אנשים שבמחנה היה להם בנם יחידם אשר נשארו להם לפליטה, בתוך אלו הנערים או שאר בשרם הקרובים אליהם, או סתם ידידים אהובים אנשי עירם, והמה רצו כל היום בראש מבולבל מסביב בלוק הנערים המסוגר, אולי יפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם עד שלא תחשך השמש.

אך השומרים הקאפוס לא שעו לקול תחנוניהם ובכיותיהם להוציא איזה נער וילד, מבין המסוגרים אשר נידונים לשריפה.
אלו הקאפו'ס היו בדרך כלל רשעים וקשי לב פסולת שבפסולת מרשעי עמנו, אך במקרה הלזה היה גם טענתם כטענה צודקת בפיהם, היות שהם אחראים על סכום הילדים שהופקדו לשומרים עליהם, אשר היה במספר מדויק, ולעת ערב עליהם למסור אותם לידי אנשי הס"ס ימ"ש במספר ובמנין שמסרו להם, ואם יחסר אחד מהם, אזי דמם בראשם ויקחו אותם לשריפה, נפש תחת נפש.

אכן סוף סוף אחרי הרבה השתדלויות ומו"מ של הקרובים עמהם, גברה בהם תאוות הממון, והסכימו בעד תשלום סכומים גדולים, לשחרר איזה נער וילד, ותיכף יחטפו במקומו איזה נער אחר, מן הבא בידם בתוך המחנה, וסגרוהו בבלוק זה, במקום הנער הפדוי, כדי שיהיה המספר שלם.

להרבה אנשים היו עוד סכומי כספים, או חתיכות זהב או מרגליות, טמון במטמונים ובמנעלים לעת הצורך, וכמובן שהיו כמה אנשים פשוטים ובעלי קוצר השגה שלא עשו שום חשבונות מה נעשה במקום נער הנפדה, וקיבצו במסירות נפש כל הונם הנשאר להם או שהשתדלו לאסוף סכום הנצרך מאחרים ידידים ומכרים, ופדו את בנם המוסגר מכיליון בטוח. וככה נמשך הסחר-מכר הלזה משך רוב יום הדין לעיני כל האנשים שבמחנה.
אמנם כמובן שהיו הרבה אנשים בעלי השגה שלא רצו לפדות את בנם על חשבון חייו של ילד אחר כמאמר חז"ל 'מאי חזית…'.

לעולם לא אשכח עובדה נוראה אחת, אשר עיניי ראו ואזני שמעו, אז בשעת העניין הנ"ל, שמעשה הלזה מסמל את קדושת בני ישראל, והתמסרותם לדרכי התורה הקדושה בתמימות, אף בעת צרתם וסבלותם הנוראה.
ניגש אלי איש יהודי, שהיה נראה לי יהודי פשוט מאויבערלאנד, מתמימות הדברים שלו, אמר לי כדברים האלה: רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי, מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי ספק, שהקאפו'ס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.

ואני בשומעי השאלה רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשיבותי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזאת, במצב כזה. הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות.

ענה האב ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה: רבי אני עשיתי את שלי. את מה שהתורה חייבה אותי לעשות. אני שאלתי שאלה לרב ואין רב אחר במקום. ואם אין הרב יכול לענות לי שמותר לי לפדות את בני, נראה שאין ההלכה ברורה אצלו להתיר. כי אם היה מותר בלי שום פקפוק, היה הרבי וודאי עונה לי. אי לכך נחשב אצלי כפסק דין, שאסור לי על פי ההלכה. עבורי זה מספיק וממילא ישרף בני יחידי על פי התורה וההלכה. את זה אני מקבל באהבה ובשמחה. אינני עושה מאומה לפדות את בני, כי כך ציוותה התורה.
{הרב צבי הירש מייזליש – מקדשי השם}

פרשה שבועית:
פרשת ויחי / 'האדם וחירותו'

אדם הראשון מופיע במקרא כדמות עילאית, השונה מאיתנו בתכלית:
אין הוא ילוד אשה. הוא בחיר היצירה, שהאלוקים עצמו נפח בו נשמת חיים.
אין ביכולתנו – קרוצי החומר, שאופקינו הרוחניים מצומצמים – להקיף את דמותו הרוחנית במלואה.
אנו מתבוננים בפרשת חייו של אדם הראשון מנקודת הראות שלנו בלבד, ממבטנו אנו.
אדם הראשון, עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן.
גן מופלא, אשר בו תנאים אידיאליים לחיים מאושרים וחסרי דאגות.

לפתע התנפץ האושר אל סלע הפיתוי.
פיתוי של נחש ערמומי שינה את חייו ואת חיי אשתו בתכלית.
הם גורשו מגן עדן, כדי לטעום את טעמו המר של המוות הממתין מאז לכל חי אי שם בסוף הדרך.
בגלותם הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם אף להיאבק ללא הרף נגד איתני הטבע.
הם הושלכו לתוככי מערבולת של מאבקי הכוח הנוראים, שהטביעו את הדורות שאחריהם בדם שנשפך במלחמות אין-ספור.
רגע הפיתוי, שאדם הראשון לא עמד בו, מהווה אות פתיחה להיסטוריה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה.
למקרא סיפורו של אדם הראשון, חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו לדרוך בנתיב הכשלונות?

והנה, בסופו של ספר בראשית, מופיע הקוטב השני בדמותו של יוסף.
הוא היה אב-טיפוס של אדם הסובל מילדות קשה:
נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, הקשור בעבותות אהבה אל אביו,
שלפתע, מושלך אל ארץ אחרת, אלילית, מנוכרת ואכזרית. ניסיונות עזים מטלטלים אותו, אך הוא נותר שלם בדרכו, דרך בית אבא.
הוא מוטל לצינוק.
בודד, מושפל, מוכה ומבוייש. אכול געגועים גוברים אל אביו, המצוי הרחק ממנו.
הזמן חולף, ולפתע חל שינוי במצבו.
מבור תחתיות מטפס הוא אל סולם ההצלחה, אל מנעמי השלטון אל השררה של הגדולה שבממלכות.
והנה, למרבית הפלא, גם היא אינה משחיתה אותו.
מלווה אותו רצון להיטיב לאחיו על אף שמכרו אותו לעם המצרי שבו משל במשך שמונים שנה תמימות, להיטיב לאוכלוסיית העולם הרעבה – לכולם.

בדורות העבר, בעת שמושלים התעמרו בבני עמם, ניצב יוסף הצדיק כסמל למושל האידיאלי, כסמל לאדם!

לאחר מות יעקב אבינו, ניצב יוסף מול אחיו החוששים מנקמתו, ומרגיע אותם:
"ויבך יוסף בדברם אליו… ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה… אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', וינחם אותם וידבר על לבם"
{בראשית נ', י"ז-כ"א}.

יוסף, חותם את ספר בראשית. האיש, שלעולם לא נכנע לגירויי הרגע ולמידות הנפש המנסות לערער את הדרך.
האיש, שלא הלך שבי אחר עיניו. האיש שחי תמיד לאורו של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי. האיש שלא שמר טינה לזולת.
אם יכול היה לצמוח אדם כזה, הרי ללא ספק גדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו!

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Photo by Muamer Ramovic: https://www.pexels.com/photo/stonewalls-of-an-old-ruin-and-gate-8435405/