אימרה שבועית:
בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים.
{סליחות לתענית אסתר}

סטטוס שבועי:
אף יהודי בעולם אינו מרוצה מן המצב הנורא שנכפה על עמינו בחודשים האחרונים.
למרות ניסיון האויב החיצוני שלנו לגבור עלינו בחזיתות שונות, עדיין אנו רואים את המציאות העגומה בתוכנו של ריבים ומחלוקות, וכבר עייפים מלעשות משהו כדי למנוע את המשך ההתפוררות.

אולם, חג הפורים דווקא מעניק לנו 'פטנט' כיצד חייב כל יחיד ויחיד להיאבק בחוסר האחדות הזה:
על ידי מצוות משלוח מנות איש לרעהו, שמטרתה – הגברת האחדות.

אנו לא יכולים להשלים בין הניצים אבל משהו אנו כן יכולים לעשות
כל אחד בביתו,
כל אחד בקהילתו,
להוריד מעט את מפלס האיבה ל'אחר'.
פחות לדבר בגנות הצד השני, ללמוד למרות הסכסוך לכבד את השני.

משהו למאמץ המלחמתי נגד האויב הנצחי שלנו המשתולל כעת.
כל אחד מאיתנו ישלח משלוח מנות של פחות שנאה וזלזול כלפי רֵעינו מן המחנה השני.
לא חשוב כמה נחשוב שדווקא אנחנו צודקים ולא ההוא שם. האויב שוב עומד בשער, בעוצמה שלא הכרנו מעולם,
וכל תנודה של פיוס של כל אחד מאיתנו, בונה את חומת המגן מסביב לעם ישראל.

ציטוט שבועי:
מרדכי שלא כרע ולא השתחווה, חשב שהוא מסכן רק את עצמו, ונמצא מסכן את כל בני עמו. ובשבריר של מבט בוז של השליט הופך מרדכי מ-'אני' ל-'אנחנו', והעימות האישי הוליד: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים".
אסתר: האשה הכי מוגנת בארמון, בחדרו הפרטי של מלך האימפריה, שם היא רק אשה נעדרת זהות.
הגורל היהודי חייב אותה לשים נפשה בכפה, ולהציג לפני המלך את תעודת הזהות שלה: מי אני, מי עמי והיכן מולדתי. וכך גם היא הופכת מ'אני' ל'אנחנו', כאשר גורל כל בני עמה תלוי בה, באחת.

מסקנתי כקורא מגילת אסתר: היהודי אינו יכול להיות רק 'אני'. הוא תמיד יהיה 'אנחנו'!!!
{אריה בן גוריון}

סיפור שבועי:
'ארור המן'

מחנה בוכנוואלד פורים תש"ה/1945

והנה לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' גמלה בקרבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית, כדת וכדין.
בשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר, אשר התגלגלו בחצר המחנה,
יהא זה פתק קרוע מאנשי המשרד של הנאצים,
חתיכת נייר גס ועבה מתוך שק של מלט, או דף מתוך עיתון נאצי מצוייר אשר שוליו נותרו ריקים לשם ניצול;
כל זה אספתי מתוך זהירות יתירה, מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר.

חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים מאנשי החברותא. בסך הכל היה לנו עיפרון אחד, יותר נכון: לא עיפרון אלא מילוי שחור מאיזה עיפרון שביר, שבעלי מלאכה ונגרים משתמשים בהם. העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה רבתי זו של כתיבת המגילה.

כתום הצום של תענית אסתר, התאספנו כולנו בשעה היעודה בקומה העליונה של הצריף. ומתוך התרגשות השמחה שהייתה ניכרת אצלנו הרגישו בנו גם כמה מבין אסירי המחנה: גם אנחנו רוצים להתנקם בהמן הרשע, נצנצו עיניים כבויות בברק אחרון של זיק האמונה והתקווה.

נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמה תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים המרצחים.
על פי הדין, אמנם, היה ברור לנו כי לא נוכל לברך על קריאת המגילה, אם כי המגילה הועתקה על ידינו באצבעות רוטטות על גבי צרור של ניירות שונים ומשונים. ברם, הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה. ועיקר העיקרים: כאשר סיימנו לקרוא את המגילה ופצחנו בשיר 'שושנת יעקב צהלה ושמחה' פרץ השיר מפיותינו בסער של מחול. ונדמה לנו כי מחנה בוכנוואלד כולו עוצר נשימתו ומקשיב לנו ברטט: 'ארור המן, אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי, מרדכי היהודי'!

למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה.
כיוון שהעזנו לקרוא בקול רם 'ארור המן', והכוונה הייתה ברורה לכול מיהו 'המן' זה, הוקלה מעלינו ביותר מקורטוב, המועקה הנוראה.

בו ביום זכינו לשמחת פורים עוד יותר מוחשית, כאשר אברהם אליהו, הבחור הנמרץ ביותר בקבוצה שלנו, בא והמתיק לנו באפרכסת את הסוד הגדול: הקאפו האוקראיני, הרשע המטומטם הזה, לחש היום לאחד מאתנו: היטלר קאפוט!! {יעקב פרנקל – אלה שלא נכנעו}

פרשה שבועית:
שבת זכור / 'ביחד מוחים!'

השבת הקרובה היא שוב שבת פרשת 'זכור'.
כמקובל בכל תפוצות ישראל יקראו, כמפטיר, את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק".
על פי ההלכה הכול חייבים לשמוע אותה.
לשמוע אותה בכוונת הלב.
לא להחסיר מילה אחת, תוך דקדוק המילים והאותיות. במקומות רבים חוזרים פעמיים על אחד הפסוקים.
זאת, משום ספק בניקוד אחת האותיות וכדי לצאת מספק זה קוראים את אותו פסוק פעם נוספת בניקוד אחר.
כן, כן. על כולנו לזכור, לעולמי עד, את אשר עשה לנו עמלק, בדרך בצאתנו ממצרים.
על כולנו לזכור שצריך למחות אויב זה מעל פני האדמה.

אבל, דומה שיש משהו שאנו שוכחים.
שוכחים שמלבד הקריאה בתורה בשבת זו, צריך לעשות משהו כדי למחות את זכרו. שוכחים למה הוא בכלל בא להילחם ברפידים.
למה ממשיך עמלק זה להילחם בנו, בוואריאציות שונות, עד ימינו, ימינו אלה ממש. כשהאנטישמיות מעפילה יום יום לגבהים חדשים (בעצם – תהומות) בהפעלת דעת הציבור העולמית נגדנו ועתה מרעיד את העולם כולו המן המודרני בפרס באותו טיעון של אביו הרוחני בזמן אחשוורוש, "ולמלך אין שווה להניחם".

כלומר, אנו שוכחים,
או אולי יותר נכון לומר – לא זוכרים,
במודעות מלאה את חלקנו אנו בעובדה שיש לעמלק בכל דור כוח לפעול נגדנו.
לא מפנימים, ללא הפסק, את האמת עד כמה תרמנו ועדיין תורמים למציאות המרה הזאת שיש לו, ולבאי כוחו המודרניים המדברים בשפתו ובשמו,
את הכוח להשתולל, נגדנו, מסוף העולם ועד סופו.

ואנו אמורים לזכור, חייבים לזכור,
שאויבנו הנצחי לא בא סתם להילחם בנו.
אנו, למעשה, הזמנו אותו.
הזמנו אותו אז ומזמינים אותו בכל דור.
ועם כל הכאב שבקביעה זו, אנו מעניקים לו את הכוח ואת האפשרות להציק לנו.

אכן, עם כל הכאב והרוגז שבעובדה זו.
כך היא כתובה בתורה על פי מפרשיה.
אם נעיין בפסוקים, נבחין שהפסוק המופיע לפני פרשת עמלק מדבר על כך שבני ישראל ניסו את הקב"ה לדעת:
"היש השם בקרבנו אם אין"
{שמות יז, ז'}.
מיד לאחר מכן נאמר:
"ויבוא עמלק וילחם ברפידים". בהחלט קיים קשר מהותי בין שני הפסוקים הללו.
כלומר, בטרם כול קיימת הייתה בעיה של אמונה בהשם והיא באה לידי ביטוי מלא בפרשת 'זכור' שאותה אנו קוראים בשבת זו:
"ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים".
זו בעיה אחת.

הבעיה הנוספת טמונה במילה "רפידים".
היא, כידוע לכל, מילת המפתח להבנת חלקנו בבואו ובאפשרות קיומו של עמלק בעולם.
נשים לב למילה "רפידים" שמאותיותיה מורכבת, על פי הפירוש של בעל ה'כלי יקר', גם המילה "פרידים".
כלומר, שם, בעת ההתנגשות עם צבא עמלק, היו בני ישראל מפורדים זה מזה,
חסרי אהבה הדדית,
חלוקים במחלוקות שונות,
כפי שאנו יודעים שכך היה מצבם של בני ישראל בטרם הגיעו להר סיני לקבלת התורה.
כך הצליח עמלק להכות בשולי מחנה ישראל, כך הצליח לפגוע בנו.

גם המן הרשע שזיכה אותנו בחג הפורים מצא את הסדק הזה כאשר קיווה להשמיד את עם ישראל.
כך מסביר ה'שפת אמת' את הנאמר על ידי צורר היהודים הזה למלך אחשוורוש כאשר ביקש ממנו את הרשות לבצע את זממו המרושע:
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" וכו'.
"מפורד", מסביר ה'שפת אמת', העם היה מפורד בתוך עצמו, מחלוקות פנימיות אכלו אותו בכל פה.
או אז הבין המן הרשע שזו הזדמנות פז להצליח בחיסולו. כי זה ה'מפורד' הטמון במילה רפידים כאשר הופיע עמלק בסיבוב ההיסטורי הראשון להכות בנו.

משום כך, אומר רבי יהונתן איבשיץ בספרו 'יערות דבש',
זה מה שדרשה אסתר ממרדכי, כתגובת נגד לרצונו של הצורר: "לך כנוס את כל היהודים".
לך ותיצור ביניהם כינוס מחדש, תאחד אותם, שכן רק בכוח האחדות ננצח את המן.
הרי נאמר במדרש:
'רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים בני ישראל עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה איני יכול לשלוט עליהם כיוון ששלום ביניהם שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו"
(הושע ו')'.

וזו גם הסיבה, מלמד אותנו המהר"ל מפראג, שדווקא בחג זה אנו מצווים לשלוח מנות איש לרעהו.
לרעהו דווקא כדי לחזק את הרעות ואת החברות, מעבר למידת החסד של מתנות לאביונים.
זאת, כחלק של המלחמה שלנו בעמלק. שכן רק באמצעות האהבה והורדת מפלס המחלוקת שבינינו ננצח אותו כפי שניצחו אותו אז בימי מרדכי ואסתר.

זהו בדיוק.
"זכור את אשר עשה לך עמלק". זכור את הסיבות שהביאו עלינו מכה זו ששמה עמלק.
{אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – מתוך עיתון 'משפחה', ו' אדר תשע"ב}

פורים שנתי:
פורים ופשרו / הרב משה גרילק ז"ל

כל שנה, בפרוס חג הפורים, היה רגיל הסבא מנובהרדוק רבי יוסף יוזל, להסביר לתלמידיו את מהות חג הפורים.

נתאר לעצמנו שבזמננו (רבי יוזל מדבר על תקופתו מלפני למעלה ממאה וחמישים שנה), הייתה יוצאת מטעם הצאר הרוסי גזירת השמדה על כל היהודים, מעין גזירת המן ואחשוורוש.
ונניח שכמו באותם הימים הרחוקים הייתה גם בימינו אשתו של הצאר ניקולאי יהודיה, כמו אסתר המלכה.
יש להניח שנציגי היהודים היו מחפשים כל דרך כדי להגיע אליה להזכיר לה שאחותנו היא. הכול למען השפיע עליה שתעזור לבטל את הגזירה הנוראה.
כמובן היו נציגי הציבור מחפשים גם דרכים ואמצעים כיצד לשחד את רואי פני הצאר האכזר.
יש להניח מכיוון שהדיפלומטיה והפוליטיקה ממלאות את חלל העולם.
כמובן שהיו גם מתפללים, מתמידים בלימוד התורה, גוזרים צומות וחוזרים בתשובה. אבל ברור שמן הרגע הראשון העיניים והלבבות היו פונים לעבר המלכה בתקווה שממנה תבוא הישועה.

שאל הסבא מנובהרדוק: וכי מרדכי נהג כך כאשר נודעה לו גזירת המן?
לא מיניה ולא מקצתיה.
נסתכל רגע במגילה ונקרא: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה".
הוא לא פנה אל המלך.
לא שלח משלחות לחלות פני שרים.
וראו איזה פלא:
גם את המלכה אסתר לא הזכיר ולא הטריד.
כלום! הוא זעק והתפלל לבורא עולם, לאלוקי ישראל.
ורק אחרי שהמלכה התחלחלה לשמוע על אודות שקו של מרדכי וזעקותיו, היא, מיוזמתה, שלחה לשאלו מה זה ועל מה זה.
אז הודיע לה את דבר הגזירה שנגזרה.

מעצם פנייתה אליו הסיק מרדכי שבוודאי זהו אות הוא מן השמים שעליה להשתדל בנידון.
הוא ביקש ממנה לפנות אל המלך, וכשהיא ניסתה להשתמט מלבוא אל המלך שלא כדת, לא הפציר בה כי אם שלח להודיע לה בצורה הברורה ביותר שלא למען טובת העם עליה לבוא אל המלך –
"כי רווח והצלה יעמדו ליהודים מקום אחר",
רק לטובתה האישית –
"כי אם את ובית אביך תאבדו".

מדוע באמת לא פנה מרדכי לאמצעים הרגילים והמקובלים לבוא בדברים עם הקרובים למלכות וכדומה?
אולם, הדברים פשוטים ומכוונים.
הרי ברור לנו ש'אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה'
(מסכת חולין דף ז').
כאן לימדונו חז"ל שנקיפת אצבע איננה דבר העומד מצד עצמו כי אם ביטוי של ההשגחה הפרטית השוררת בעולם.
ועל כן גזירה שכזאת על אומה שלימה ועל עם ישראל בייחוד – על אחת כה וכמה, שאין זה דבר פשוט וטבעי.
ובכן סיים ר' יוזל, היש מקום להתחנן בפני אותו מלך טיפש, אכזר ורשע?
האם הוא הגוזר?
האם אין אחשוורוש בסך הכול הגרזן ביד החוצב ושבט אפו של מלך מלכי המלכים?
לפיכך פנה מרדכי ישר למקור והתחיל בזעקות ותפילות אל הכתובת האחת והיחידה והנכונה.

אלו דברים יפים, שהאמת המוחלטת מבצבצת מתוכם. מוסר השכל הוא המרחף מעל כל התנהלותנו בפרט ובכלל.
זהו הלקח העמוק שעלינו להסיק וללמוד מהתנהגותו של מרדכי הצדיק גם לחיינו הנוכחיים על הבעיות הגורליות שהם מציבים בפנינו.

כולנו מתעסקים מדי בפוליטיקה הארצית והעולמית, מאשר להבין שכל סיטואציה שכזאת הינה הכרזה מלמעלה הקוראת אותנו לחשבון נפש עמוק, לחרטה ולחזרה בתשובה, לתיקון חברתי בפרט ובכלל.
או אז אם כך נתנהל אזי גם העיסוק הפוליטי יכרע בפנינו ברך ויצמיח לנו את התוצאות הטובות ביותר,
את הישועה שלה אנו מקווים. אכן לימוד ראוי למעשה בימים טרופים אלה…

קרדיט תמונה:  Pixabay