אימרה שבועית:
הצניעות – שיתבייש האדם מעצמו.

{רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:
למרות הצרות והרדיפות, למרות הפיזור בכל פינות תבל, למרות ההתנגדות מצד עמי העולם, לעתים במקל נועם, ולרוב במקל חובלים, למרות הכל – עם ישראל חי וקיים. תרבותו הייחודית צוברת תאוצה, והוא ממשיך, עם הפנים קדימה, אל הנצח.

ציטוט שבועי:
היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא, שהשחיטות והעינויים לא יכלו להשמידו, שאש האינקוויזיציה או חרבה לא יכלו למחותו מעל פני האדמה. הוא, שהיה הראשון שפרסם את דברי האלוקים, הוא שהיה זמן כה רב שומר הנבואה, ומסר אותה ליתר האנושות – אומה כזאת אינה יכולה לכלות. היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות. {לב טולסטוי}

סיפור שבועי:

'הסיפור שמאחורי הסיפור'
בסערת מלחמת העולם הראשונה, נאסר בחור ישיבה, יליד גרמניה, באשמת ריגול לטובת הגרמנים. התובע הרוסי ביקש לגזור עליו גזר דין מוות.

הגיע ה'חפץ חיים' למשפט להעיד על חפותו. לאחר שסיים את דבריו, ביקש הסניגור מהשופטים הצבאיים להתייחס לעדותו כקובעת וכה אמר: היודעים אתם מיהו האדם שהעיד כאן? אספר לכם סיפור שסופר אודותיו:

פעם חדר גנב לביתו וגנב את פמוטי הנחושת של שבת – חפצי הערך היחידים שהצליח למצוא שם. כשהבחין בו החפץ מיד רץ אחריו וקרא בקול: 'מחול לך, הריני מפקירם', כדי שלא תענש בשמים בגללי…

הסיפור עורר רושם עז, שהתפוגג מיד כאשר גחן אב בית הדין ושאל בספקנות: ואתה, אדוני הסנגור, מאמין לסיפור?!

נניח שלא, ענה הפרקליט, אבל עובדה היא, אדוני השופט, שאודותיך לא רווחים סיפורים כאלו…

פרשה שבועית:

פרשת צו / 'שגרת נבחר ציבור'

"זה קרבן אהרן… ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב… יעשה אותה חוק עולם… כליל תקטר… לא תאכל" {ויקרא ו', י"ג-ט"ז}.

מערכת הקרבנות גררה אחריה את התהוותו של מעמד הכוהנים. הוא המעמד הנועד לשרת את העם ולכפר על חטאיו לפני האלוקים. טבעם של בני מעמד מכובד להפריז בערך עצמם. החובות שהוטלו עליהם, דוחפים אותם לחלום על זכויות יתר מעבר למגיע להם. הנבחרים תמיד אוהבים לראות את עצמם כנעלים מעל בני תמותה רגילים, כ'יחידי סגולה'. \

הדאגה מפני התפתחות אפשרית זו, יצרה למען הכהן הגדול קרבן אישי ופרטי.
יום יום, בוקר וערב, הקריב הכהן הגדול מעט סולת עשויה במחבת, כקרבן אישי שלו. בכך דומה היה קרבן זה לקרבן התמיד, שזמני הקרבתם חופפים. הקבלה זו רומזת על ייחוד מסוים. בקרבן התמיד נפתחה עבודת הקרבנות בכל בוקר, ובו הסתיימה בכל ערב. הוא הקרבן שבא לכפר על העם כולו. קרבנו המקביל של הכהן הגדול סיפק בעבור עצמו אותה פונקציה שסיפק קרבן התמיד בעבור העם כולו.

מדוע? מדוע אין קרבן התמיד הציבורי עולה לרצון גם למען הכהן?
כי הכהן המקריב אינו חש עצמו במלוא מובן המילה כשותף לקרבן העם. קרבנו האישי המקביל בא לבלום רגשות עליונות העלולים להתפתח בלבו. מטרתו להשוות בעיני הכהן, בינו לבין העם.

מושגיו של המופקד על ההקרבה למען הציבור, של האדם, הפועל למען עמו, עלולים להשתבש. התחושה שהעם זקוק לו ולפועלו, מסוגלת ליצור בלבו אשליות לגבי מעמדו בתוך עמו. לעתים, קשה לו לחוש את עצמו כאחד מן העם. כמעט לכל מנהיגות בעולם מתלווה שגעון גדלות במידה זו או אחרת. מטרתו של קרבנו היומי והאישי של הכהן הגדול לשמור על הפרופורציות הנכונות בלבו של האדם הדגול והמורם מעם. ללמדו, שמעמדו שווה למעמד העם שאותו הוא נועד לשרת. והוא, בדיוק כעמו, זקוק כל יום לכפרה המחודשת. בכפרה זו עליו לפתוח את מלאכת היום, ובה – לסיימו.

הקרבן דל בערכו – מעט סולת ושמן, ותו לא. קרבן הדומה במרכיביו לקרבן עני. קרבן זה בולם בעצם מהותו את רגשי ההתנשאות העלולים להתפתח בלב הכהן הגדול.
אף העניים שאין ידם משגת לקנות קרבן כראוי, ואין בכוחם להתחרות בעשירים ובקרבנותיהם – לא ייבושו עוד בקרבן הסולת הדל שלהם. מה להם ולקנאה בעשירים, בשעה שקרבנם שווה במרכיביו לקרבן הכהן הגדול עצמו.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay