אימרה שבועית:
לְדָוִד ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד.
בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ.
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ.
{תהילים כ"ז א'-ג'}

סטטוס שבועי:
קטנים, חזקים, ויציבים.
עם ישראל היה תמיד קטן במספר.
כמו דוד הקטן הניצב מול גלית, כך ניצב עמנו לאורך כל שנות ההסטוריה מול העולם כולו. נצחונו הניסי של דוד על גלית, מסמל את הנצחון הבלתי פוסק של האומה על כל הקמים עליה.
הלחצים הבלתי פוסקים לאורך השנים מסוגלים היו לשבור ולפורר לחלוטין את החזקה שבאומות,
אבל, זהו שלא!
התופעה חורגת ממערכת ההסתברות ומכל המקובל אצל עמים אחרים.
דבר והיפוכו משמשים בערבוביה:
קטנים אך מפורסמים, חלשים אך גם חזקים, עתיקים אך גם רעננים כצעירים, מוכים ויחד עם זאת נושאים בגאון את לפיד החיים.

ציטוט שבועי:
שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת במקום אחד, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף – זוהי תופעה כה בלתי רציונלית, שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה.
{ארנולד טוינבי}

סיפור שבועי:
'חילול לשם קיום'
הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה'שרידי אש' שהה בגטו ורשה, בימי השואה.
מחמת רוב הצרות והאסונות הנוראים שהושתו על היהודים, ומכח ההרגל נעשתה מצוות פיקוח נפש זולה, חלילה, בעיני חלק מהאנשים.
הרב ויינברג כאב את השגרה הנוראית הזו, ובשבת אחת שכבו שני יהודים ביציאה מבית הכנסת במצב קשה מאד, מחמת תת תזונה, כשהאנשים חולפים על פניהם מבלי להישיר מבט.

רץ הרב לביתו, ובעיצומה של שבת, הוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, שכידוע הכסף אסור בטלטול משום מוקצה, ונעמד בפתח בית הכנסת וזעק: יהודים, אל תמשיכו בדרככם, תנו להם עזרה וסיוע ואני אשלם!

פרשה שבועית:
פרשת שמיני / 'אכיפה בררנית'
"ויקחו… איש מחתתו… וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם"
{ויקרא י' א'-ב'}.

בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר שידעו בני ישראל.
רישומו של המאורע המזעזע נטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו.
אותו יום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן, שזה עתה הושלם והוצב על מכונו.
המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.
ביום זה הקריב אהרן לראשונה את קרבנותיו ואת קרבנות העם {ויקרא ט' א'-כ"א}.
עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה בתום מעשה ההקרבה שבו צפה העם בדומיית קודש, לעת בה נשא אהרן "את ידיו אל העם ויברכם"
{שם כ"ב}.
העם חש בהשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז החדש לחייו הרוחניים.
הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד, את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד.
הם שהו בו והתפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל.
כאשר יצאו מהמשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז באה השעה הגדולה:
"וירא כבוד ה' אל כל העם"
{שם כ"ג}.
ממרחק הזמן, המקום ודרגתו הרוחנית הלקויה אין אנו יודעים בדיוק מהו כבוד ה', אולם מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקרבת אלוקים.
ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים"
{שם כ"ד},
ידעו שנרצה עוונם, כי נפלו המחיצות ושוב נשקו שמים לארץ.
אזי פרצה מאליה, ממעמקי מהותם, השירה:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"
{שם כ"ד}.
רינת קודש שהזכירה להם את הרגעים המופלאים, כשהיו ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני.
חז"ל ראו ביום זה יום כלולות, שהשמחה שורה בו כביום שנבראו שמים וארץ.
יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.

ואז, לפתע הלם המוות.
הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה.
בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכול התנפץ בבת אחת.
אפלה שררה פתאום, בצהרי היום.
אין ספק שכוונתם הייתה רצויה, שהרי הם קרויים 'קרובי' גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: 'אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה'
{מדרש תורת כהנים}.

תחושת ה'יחד' שהושגה קודם לכן, נפגמה.
התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא.
עיוות היווצרותם של מעמדות 'עליונים' הרואים עצמם מכורח תפקידם נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות.
על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו.
עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו דווקא ברגע חנוכת המשכן.
הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות.
אין ל'מיוחסים' זכויות יתר עקב מעמדם.
ההיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה:  Pixabay