אימרה שבועית:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. {
דברים כ"ו ז'}

סטטוס שבועי:
השבוע לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה נעשינו לעם.
ההיסטוריה שלנו לכל הדעות, ייחודית, מאתגרת, תורמת, ומעניינת.
אנא, בואו ונדאג שילדינו בהווה, וצאצאינו בעתיד יהיו חלק מעבר מפואר זה, ולא רק בשיעורי היסטוריה בבית הספר…

ציטוט שבועי:
רצונו של האלוקים הוא בבני חורין, ומלכותו סמויה מן העין…
אלוקים ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב.
אין לו ברירה כביכול:
הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר מלכותו, אלא גם ליצור מקום לטעות בעניין זה, עד שייבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת.
רוצה לומר – להאמין בו דרך חירות ולבטוח בו.
{פרנץ רוזנצוויג – 'כוכב הגאולה'}

סיפור שבועי:
'סדר במרחב המוגן'
שבוע לפני פסח הלך בעלי אל המרתף החסידי ברחוב נאלבקי. בינתיים, אני התעסקתי באפיית מצות, בחצר שלנו ברחוב נובוליפיה 42.
במצווה זו עסקו איתנו, שני אנשים ממשפחת גור-אריה החב"דית.
גם ר' אברהם הנדל עזר לנו במשימה זו.
בקושי רב ובמחיר גדול השגנו שק קמח.
סידרנו תנור אפייה בחשאי. בעבודה זו עסקנו רק בלילה.
רבים מדיירי החצר שלנו, גם הם השתתפו במצווה.
כן השגנו צימוקים, מתוך חבילה שהגיעה למישהו מחו"ל, והכינונו יין כשר מצימוקים לפסח.

והנה יום אחד לפני החג חזר בעלי מן המרתף והביא איתו קבוצת בחורים.
התכונה למרד הייתה כבר בעיצומה, והבחורים במרתף החסידי שהתמסרו אך ורק ללימוד התורה, נשארו כמעט ללא מזון לחג.
בגלל זה הוזמנו חלק מהם אלינו.
ידענו שבין כה נרעב בחג, וטוב יותר שיבואו עוד יהודים אל הסדר ונרעב בצוותא.

אך, לפתע, בערב פסח פרץ המרד:
רעש התותחים וטרטור היריות לא פסקו לרגע.
בדיוק אז נשמעה קריאת ר' שלמה רפופורט, שיש לערוך את שולחן הסדר כדת וכדין.
מסביב לשולחנות שקושטו לכבוד החג הסבו כ-73 אנשים. רובם, חסידי גור.
כ-13 איש מבין דיירי החצר הצטרפו אלינו.
ביניהם, רופא מפורסם שהגיע לגטו ורשה ממקום אחר.
האיש היה מתבולל, אולם בעת המצור התקרב אל שורשיו היהודים, אמר כי שאיפתו ש'נשמתו תצא בין יהודים כשרים'.
הוא הוזמן לסדר ולאושרו לא היה גבול.

נשארנו כ-91 נפשות בבונקר, עד אשר ליחכו להבות האש. העשן והאש חדרו לתוך הבית.
בעצם היינו מוכנים מבחינה נפשית לרגע זה.

אחדים מאיתנו במחבוא, דרשו שנצא בטרם נאחר את המועד. אמרו:
נצא והגרמנים ייקחו אותנו למחנות עבודה.
אבל בעלי וגיסי והבחורים מהמרתף החסידי אמרו: לא ניכנע!

ואז פתח ר' הרשל במסה המרתקת של על קידוש השם. הוא רצה לחזק ולעודד אותנו, ובכל מילה שאמר היה גנוז אוצר של נחמה ועידוד.

הוא אמר: אחים, הגיע הזמן שכל מה שהיה, לא חשוב כמו הרגע הזה דווקא.
בשעה האחרונה יש להתחזק הרבה, שלא תחלוף חלילה מחשבה פסולה במוחנו כאילו הקב"ה עזב אותנו חס וחלילה. לא לנו לנהל את חשבונותיו של השם יתברך.
אולם אם רצונו שנלך לקדש את השם נקבל זאת בשמחה ובהתלהבות.
{מתוך עדותה של: בלה שרפהרץ}

פרשה שבועית:
פרשת מצורע / 'אמנת השיח החברתי'

"זאת תהיה תורת המצורע.."
{ויקרא י"ד, ב'}.

תרבות הנאבקת מרות על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור יוצר את מהות האדם, ואין לזלזל בו. שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, ושהמילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין, הקיימת בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.

מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך באמצעות הרכילות, בין בני אדם.
חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין.
והיא ידעה ש'החיים והמוות ביד הלשון', פשוטו כמשמעו.

זהו כוחה ההרסני של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.

גזר הדין בפרשה תואם להיקפו ולעומקו של החטא:
"כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"
{ויקרא י"ג, מ"ו}.
כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.
היא נוטלת את המדבר לשון הרע, מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה – אל הבדידות.
שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה.
שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או-אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי.
כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו:
"ולקח למטהר שתי ציפורים… ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'"
{שם י"ד, ד'}
'ציפורים חיות': לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.
'ועץ ארז': לפי שהנגעים באים על גסות רוח.
'ושני תולעת ואזוב': מה תקנתו וירפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב
(רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לצרעת חטאו:
גסות הרוח ותחושת הבוז כלפי הסובבים אותו.
תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו.
הבא, איפוא, שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

חירות שנתית:
'חווית החירות'

אין שום דבר מרשים ומעורר התרגשות במיוחד בליל הסדר. הבית אמנם נקי ומצוחצח, האוירה אכן חגיגית, שקטה ורגועה.
נכון, כי בני הבית מכונסים מסביב לשולחן הערוך, ומחזיקים בידיהם ספרי הגדה, כשהם קוראים את הסיפור הידוע בפעם המי יודע כמה. אוכלים בהסבה, לצד שמאל (למעט את המרור), שותים ארבעה כוסות, ומבצעים עוד מנהגים שונים מוכרים היטב, המתבצעים במידה מסויימת של כפייה עצמית.
זהו, שום דבר לא סוחף, לא מרגש בצורה שתדחוק החוצה בספונטאניות את השמחה, האמורה להיות אצורה בלב, שתעניק ביטוי לצהלה ולשירה, כפי שבאמת היה ראוי שיקרה בליל העצמאות, המעלה את זכרה של גאולתנו הראשונה.

וזו השאלה, למה באמת? כך ניסח שאלה זו אחד מגדולי המוסר היהודי:

'הלא לפי דמיוננו, לכאורה, היה יותר מועיל ויותר מעורר אילו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם בשירים ונאומים לכבוד היום.
עוד יותר מעורר היה אילו ערכו גם חזיון לתאר את כל עניין יציאת מצרים ובימינו היה אפשר גם להשתמש באמצעות הטכניקה החדישות שהיה אפשר על ידם לפאר ולהדר את מחזה הנשף ההיסטורי של יציאת מצרים ולציירו בדיוק, ובזה היו זוכרים ביותר את כל עניין יציאת מצרים ויותר היו באים לידי התפעלות והתעוררות מאשר על ידי טעימת מרור, הסבה וכדומה'. (הרב יוסף בלוך – 'שיעורי דעת')

שאלה לעניין.
ובאמת למה לא לנהוג כפי שנוהגים אומות העולם ביום הזיכרון לעצמאותם?
או כפי שנוהגים במדינת ישראל ביום העצמאות?
למה לא לתת לשמחה לפרוץ? למה לא להתכנס בהמון, לנוע בככרות העיר, מסביב לבימות בידור,
לרקוד לקצב המוזיקה,
להתענג על מראה זיקוקי די-נור המפלחים את חשכת הלילה בשלל צבעיהם העליזים?
למה לא להנציח את גלות מצרים בסרט עלילתי?
האם אין השואל צודק, שפעלולים אלו יגרמו להתרגשות בונה יותר, מאשר הישיבה בבית סתם כך, בחוג המשפחה, מסביב להגדה ואכילת המצה?

ובכן, לא. בהחלט – לא! נבין זאת אם נחדור מעט אל מנגנון נפשו של האדם ונבדוק כיצד הוא פועל.

הרשו נא לחזור אל דברי השואל, ממנו ציטטנו לעיל. הוא משיב שאלתו כך:

'ההיפך מכפי שרגילים לחשוב תמיד.
אדרבה, אפשר שהתועלת הרצויה היא דווקא על ידי דברים כאלו, שאינם מעוררים התפעלות, ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם ומעוררים אותן.
כי כשנעשים דברים יותר אפקטיביים ויותר ניכרין, אף שבשעת מעשה נדמה, שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה. אבל, באמת אינם פועלים כל כך, שדווקא מחמת שהם עושים רושם חיצוני גדול הם מניעים את הכוחות היותר קטנים שבאדם, והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכוחות ההם כל כך עד שאינו מגיע אל הכוחות היותר עליונים ודקים שלשם באמת צריך להגיע'. (שם)

להבנת הדברים נאמר כך:
התורה רוצה שהמסר האלוקי, הגלום בגאולת מצרים, יחדור אל הרבדים הפנימיים ביותר בלבו של אדם.
רבדים, שהם מהותו ולוז אישיותו. ואם יקלט המסר הזה בתת מודע, ישנה הדבר את אופיו, ויעניק לנשמתו גוון נעלה יותר, יהודי יותר.

הפעולות הרעשניות והחיצוניות, על כל ססגוניותן וההרגשות שהן גורמות, אינן חודרות לעומק. הן מפעילות את כוחות ההתפעלות החיצונית גרידא.
הן סוחטות קריאות הידד, הן אמנם מזרימות אל הלב פרצי שמחה.
אך, הכל מתחולל ברובד העליון והגלוי של הנפש.
כמוהן כזיקוקין די-נור. מאירים לרגע את חשכת הליל, ולאחר שכבים, שב החושך לשרור. האדם מתפעל מן השירים היפים, ושוכח את מסר העצמאות עצמו.
אם יתבונן בסרט המעולה ביותר שיופק על יציאת מצרים, עלולה התפאורה להעסיק את רוחו יותר מאשר עצם הגאולה.
גם דמות השחקן המעולה וניתוח כשרונות המשחק שלו ימשכו את תשומת לבו.
ואילו את העיקר – ישכח. הוא יתרגש, יתפעל ויחווה, אבל אלו יתפזרו בכוחות נפשו הגלויים, בלא להותיר דבר עבור תת המודע, כלומר, הנפש עצמה.

לעומת זאת, המעשים הקטנים, הלא מפוצצים, שעושה האדם בעצמו, מעשים אישיים, שאין בהם כל ברק, רעש ומהומה – חודרים אל העומק. דווקא, משום שבקושי מרגישים בהם, עוברים הם את כל מחסומי הבקרה של נשמת האדם, ישר אל תת המודע, ונקלטים שם. ואם כי אין האדם חש בפעולתם המיידית, משפיעים הם לאורך זמן.

כל מי שלמד משהו על מהות התת מודע ועל הכוח של הדמיון מודרך, יודע, כי כך הם פני הדברים.
שתיית ארבעת הכוסות – כנגד ארבע לשונות גאולה, אכילת מצה – לזכר לחם העוני, המרור ואמירת ההגדה – תורמים להשגת היעד שהציבה התורה בפני ערב זה יותר, מאשר כל פעלולי הטכניקה, שמחת החוצות הרעשנית, והנדידה בהמון מאתר אחד למשנהו.

עובדה, לאחר למעלה משלושת אלפים שנה, מאז מאורע יציאת מצרים, עדיין לא נס ליחו של ליל הסדר, ואנו מקיימים אותו ברעננות, שרק חווית אמת מסוגלת להעניק.
{מתוך 'הגדה ופשרה' לאמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל}

קרדיט תמונה: Pixabay