אימרה שבועית:
כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. {בראשית י"ג, ט"ו}

סטטוס שבועי:
מדינת ישראל קיימת שבעים ושש שנים.
על פי כל פרמטר היא סיפור הצלחה.
אך את הבעיה המרכזית והגורלית שלה שיקבע את עתידה – לא הצליחה לפתור עד עצם היום הזה.
הציונות בעצם מהותה הייתה ונותרה אידיאולוגיה שהצליחה לבנות מדינה ולהחיות שפה – שני פלאים על פי כל קריטריון. אבל עצם הגשמתה, במובן החזון, יכול להיות גם שברו של אותו חזון.
אחרי שהוקם הבניין והוסר הפיגום, עדיין לא הוחלט מהו התוכן הייחודי שבו ממלאים את הבניין עצמו.

ציטוט שבועי:
בניינה של ציון יש בו כדי להחזיר לנורמליות אחת ולתמיד את מעמדו של העם האחד, שהוא בן בלי בית ובן בלי ארץ עלי אדמות.
אצבע אלוקים מראה בבירור ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, על ארץ ישראל כפתרון היחיד של בעיית עם ישראל.
{בן ציון דינור}

סיפור שבועי:
'קנאת עולם…'
מה שאני אוהבת בכם זה שאתם מתחילים מהבסיס, מהאמונה, זה לא רק הלימוד או המקצוע. קודם כל צריך להזכיר לסטודנטים מה האחריות שלהם.
להישאר מחויבים לערכים. זה בדיוק מה שאנחנו מצפים מישראל כולה.
העולם כולו מסתכל ואומר כמה ישראל נפלאה ומיוחדת.
אפילו אלה שמחרימים את ישראל, בעצם מקנאים בה.
הם מקנאים באנשים שלכם, בחינוך הזה, ביכולת שלכם להיות טובים בטכנולוגיה, במודיעין, בקידמה, אבל הכל מתוך אמונה עמוקה.
אתם בישראל מוציאים אדם שלם, שלא חושב רק על הקריירה, אלא גם על המשפחה והמדינה שלו.
אתם מובילים קידום נשים אמיתי, בלי לשכוח משפחה וערכים מסורתיים.
ראיתי את זה באו"ם ורואים את זה בהסכמי אברהם. כשהמדינות הערביות עומדות בתור להסכמי אברהם, הן לא באות כי הן עושות טובה לישראל.
ישראל לא צריכה אותן, הן אלה שצריכות את ישראל. למה? כי היא ממוקדת באנשים, בעצמאות, בערכיות.
{ניקי היילי}

זיכרון שנתי:
'בין עזה לחברון…'
תכתב זאת לדור אחרון.
בעיר הקודש חברון, במקום הקודש והמקדש, באו חיות טרף בצורת אדם ובאכזריות נוראה התנפלו על טהורי עליון, ויוציאו להורג פרחי כהונה, ויטבחו הוגי אמרי שפר, וישרפו את התורה ולומדיה, ויכבו אור עולם.

ריחוקנו המוחלט מבחינת הרגש השכל והמעשה – מפראות דמים כזאת, שולל ממנו את אפשרות השגתה, שולל את האמונה בישותה, גם לאחר שנראתה לעין.
מיטב בנינו מוגרו כצאן לטבח, ועדיין אנו עומדים משתאים ותוהים:
האפשר?!
נורא האסון ועמוק הכאב, אין דמעה אשר תהיה למזור לגהות פצעי הלבב האנושים, כי חרב ויבש מעין הדמעות …
ימים יעבורו וימים יבואו, ותמונות בלהות אלו שתשארנה חרותות עמוק בזיכרוננו, תופענה לנגד עינינו בכל זוועתן המחרידה, ומסרנו אותן גם לבנינו אחרינו, ונספר לדורות הבאים את דברי הימים הנוראים האלה …

עברה שנה, החיים בארצנו נרגעו וחזרו למסלולם, והנה יבוא יום ונבקר כרגיל גם את עיר האבות, אם גם ע"י פורעים ורוצחים נהייתה לעיר הדמים, נהייתה למפלצת הרשעה והאכזריות, בכל זאת נבקר אותה, נבקר בכאב ופחד את אדמתה הקדושה אשר חוללה ממרמס הפראים אשר הירווה מדם בניה.

ויהי נא הדם הקדוש הזה, דם ברית לנו לשאיפה למטרה גבוהה ונשגבה, אותה המטרה של קדושי עליון, אותה השאיפה הנאצלה בה גמרו חיי עלומיהם היפים והנעלים, שאיפה לחיי רוח, חיי השפעה ודעת וגדולה. ובאותם רגעי הזיכרון עם פצעי וכאב ימי החורבן וההרס בכרם ה' עם הרגשת אובדן חיי הרוח והדעת, נשמיע ברמה בקול אדיר וחזק את מטרתם הקדושה והנשגבה:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא….

דמכם הקרוש צרור איתנו, וכאב נעכר בלבנו, אין זה יום זיכרון, אין זה יום השנה, עדיין מוטלים אתם לפנינו, אוננים אנו, ואיננו יכולים להיות אך אבלים.
אנו שעל גבינו עברו גלי החורבן הנורא ושראינו אותו בעינינו, אנו מוכרחים לדרוש לבכות ולהתנחם …
{נכתב על ידי ניצולי ישיבת 'כנסת ישראל' – חברון, שנה לאחר מאורעות תרפ"ט}

עצמאות שנתית:
'יהודית ודמוקרטית' / הרב יחיאל מיכל וינברג
מדינת ישראל היא מדינה יהודית ועליה לקיים ולטפח את יהדותה.
זו היא דרישה של קיום המדינה ותנאי קדום לתקומתה ועצמאותה הרוחנית.
מדינה אינה יכולה להתקיים אלא אם היא בנויה על היסודות הרוחניים של תרבות לאומית עצמאית.
מדינה המתבססת רק על שלטון אדמיניסטרטיבי בכוחם של צבא ומשטרה – סופה להתפורר. דבר זה למדנו מן ההיסטוריה העולמית.
ואנו אין לנו תרבות אחרת אלא זו של דת משה וישראל.

היהדות – אומר הרב הירש – אינה דת במובן הרגיל, דווקא מפני שהיא דת הדתות.
דת ישראל היא יותר מדת.
היא מהווה הווי יהודי, דפוס חיי יום יום, חיי חגים ומועדים וחגיגות משפחה וציבור, היא שיטת מוסר יהודית ופילוסופית, חיים יהודים המעצבים את צלם דמות תבניתו של העם היחיד בהוויתו הרוחנית והנפשית.
מי שעוקר אחד מיסודותיה, נוטל נשמתה של תרבותנו הלאומית. וסופה של התפתחות זו וההסתלקות מן ההלכה המקובלת היא פירוד, פיצול ופילוג וקריעת העם לגזרים.

אין איש מבקש ממדינה דמוקרטית כפיה בכוח על חיי יחיד, אבל על מדינה תרבותית לקבל על עצמה את התפקיד של הדרכה והשפעה רוחנית והטבעת צביון רוחני לאומי על חיי העם, צביון שיסמל את העצמאות היהודית בכל גווניה. אם המדינה העברית תדע לשמור ולקיים את עצמאותנו המיוחדת מובטח לה שכל העולם היהודי יכיר ויודה בריבונותה.

פרשה שבועית:
פרשת קדושים / 'מתכון לאהבה'
"לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך כמוך אני ה'"
{ויקרא י"ט, י"ח}.

כלום הצו "לא תקום ולא תטור", פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו?
וכיצד באמת ניתן להתגבר על רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו דפוסי התנהגות כמעט לא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.

רש"י ממחיש לנו להלן סיטואציה של נקימה ונטירה:
אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לא.
למחר, אמר לו (הסרבן): השאילני קרדומך.
אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: לא.
למחר אמר לו (הסרבן): השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך, איני כמותך שלא השאלתני.
זו היא נטירה. שנוטר איבה בליבו, אף על פי שאינו נוקם.

הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך את מגלו והוא סירב.
הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך.
הוא בסך הכל מנע ממך טובת הנאה.
אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.

תפקידם המתחלף של המגל והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה מפחת הקרדום.
המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות.
בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי עדין זה.
זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו.
כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.

התורה אוסרת תגובה של שנאה.

כאשר השני משאיל לו את הקרדום, אך מצרף את המשפט:
'אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך' – הוא עבר על איסור תורה של נקימה.
על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של רגשי כעס או התנשאות.

יפה מאד! ישאל השואל,
האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן לדרוש זאת מן האדם.
על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'."
ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף ביתר שאת על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט.
ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממס את תחושות המשטמה.
{מעובד מספרו של אמו"ר הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה: Pixabay