אימרה שבועית:
קולות השתיקה הם למעלה מקולות הדיבור.
{רבי ישראל ה'בעל שם טוב'}

סטטוס שבועי:
בעשרות השנים האחרונות האנטישמיות נוטה להזין את עצמה במקורות שנאה חדשים, כגון קיומה של מדינת ישראל ה'כובשת' ואכזריותה הדמיונית מתוך עליונות גזעית וכדו'. למרבה האירוניה, נראה שתפיסת עם ישראל בתור עם הנבחר, מטרידה מאד חלק ניכר מהיהודים עצמם..
נכון שההיסטוריה מסואבת במוות וחורבן שזרעו כאלה שכינו את עצמם 'גזע עליון', אך הייחודיות היהודית אינה מהווה היתר לעשות עוול, אלא תפקידה להשפיע ברכה.
מובנה היחיד הוא, אחריות לחיות חיים שישפיעו לטובה על כל הסביבה, כמאמר המפורסם – 'אור לגויים'.

ציטוט שבועי:
יש סיפור אגדה על משורר פורטוגזי, ששחה כדי להציל את חייו ושם את כתב היד של שיריו בין שיניו וכך הציל אותם מאיבוד.
כך גם היהודים, כשנחנקה הפוריות של אדמתם מדם הזורעים והנוטעים, קמו ואמרו: 'הרוח החיה, תעשה אותם משכן תמיד – מפני שהיא מטולטלת שתעבור בירושה מדור לדור'. {ג'ורג' אליוט}

סיפור שבועי:
'ישראל מעל הכל'
רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד, הקפיד מאוד משבא לארץ ישראל שלא יאמרו בניגון של תלונה שתתפרש כביקורת על ארץ ישראל.
כגון: 'חם פה' או 'קר פה', משום שיש באמירות כאלו משום חשש מספר לשון הרע על ארץ ישראל, ולכן רק איפשר לומר 'חם לי' או 'קר לי'…

פרשה שבועית:
פרשת חוקת / 'דיני מלחמה'

"וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבולו ויט ישראל מעליו"
{במדבר כ' כ"א}

עם ישראל נלחם ומכה את אויבו עד חורמה.
אבל מפני אויב אחד נסוג העם ואינו נלחם.
אחרי שנוכח שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו, העדיף להימנע מעימות צבאי.
התרחשויות אלו, הכלולות בחלקה השני של הפרשה, מבשרות את השינוי העומד לחול בחיי העם, את יציאתו מן הבידוד הכפוי במדבר, ותחילתם של המגעים – המדיניים והצבאיים – עם עמי הסביבה.
זהו ראשיתו של המסע לעבר ארץ הייעוד, כנען.
וזו הייתה גם השעה שנבחרה להנחת היסודות הרעיוניים למדיניות חוץ ישראלית, מסגרת להתנהגות העם בעתיד, לכשתקום המדינה העברית בארץ ישראל.
כך יישמו בני ישראל כבר במגעיהם הראשונים עם האומות כמה מעקרונות הברזל של 'המדיניות האלוקית'.

המגע הראשון התקיים עם האדומים.
מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו.
שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:
"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו…
והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך"
{במדבר כ', י"ד-י"ז}.

הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. איזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשו כל רושם ולא ריככו את לבו של המלך, דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי.
גם ההבטחות החגיגיות:
"לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל"
{שם י"ד, כ"א} –
הבטחות הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.

התשובה הייתה שלילית ותקיפה:
"לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך"
{שם י"ח}.
כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל
"בעם כבד וביד חזקה"
{שם כ'}.
ועם ישראל נסוג. ויתר על רצון המעבר.

מדוע נסוג?
האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש שחייליו אינם אמיצים דיים?
לאו דווקא.
לא חוסר אומץ לב והיעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.

זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת.
שם, בניגוד ל'מקרה אדום', גרר הסירוב התקיף מלחמה:
"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל"
{שם, כ"ג}.
תוצאות העימות הצבאי היו: "ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו וארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון"
{שם כ"ד}.
והשאלה המתעוררת מאליה היא:
מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד שאת ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהינחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?

שיקולים כבדי משקל.
אסור להן, למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם ל'מקובל'.
עקרון יסוד שהוצב בתחילת הדרך, הוא שאסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות.
על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב.
אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם:
"אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי"
{דברים ב', ה'}.
משום כך, למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, צעד עויין ומרושע כלפי עם ישראל, אין הדבר מצדיק פגיעה מצידנו בריבונותה על ארצו.

שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי.
ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד.
בשעתו ניתנה למואבים, אולם האמורים גירשום.
היא אינה שייכת, איפוא, לאמורים.
ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש האמורי.
ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון:
"כי עז גבול בני עמון"
{במדבר כ"א, כ"ד}.
מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו:
'התראתו של הקב"ה, שאמר להם אל תצורם'
{דברים ב', י"ט}.

הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.
חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו.
חשוב היה, שיידע כבר בצעדיו הראשונים שלא הכוח מצד עצמו, גם לא החיפוש אחר 'מרחב מחיה', מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש.
הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה.
הארץ מיועדת לבני שם שעמהם נמנים בני ישראל.
היא אינה של בני כנען שכבשוה.
כל עוד אמת זו חיה בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay