אימרה שבועית:
וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. {ישעיהו נ"א י"א}

סטטוס שבועי:
כמעט כל אומה בעולם מבססת את זכותה על ארצה על ידי כיבוש.
הגיע עם, הכניע את ילידי המקום, לקח את הארץ, יישב אותה והעניק לה שם חדש.
העם היהודי לעומת זאת, מבסס את טענתו על הבטחה אלוקית לזכות על ארץ ישראל, וזו היא טענה מוסרית.
שאם לא כן, הטענה היחידה שיכולה להעלות מדינת ישראל היא, שזכותה על הארץ נובעת אך ורק מכוח הזרוע ואין לה כל זכות אחרת עליה.
עניין בעל חשיבות יתרה וחיוני למדינת ישראל ולדובריה, להכיר בעובדה, שתורת ישראל מציידת את היהודים בטענה מוסרית על ארץ ישראל.

ציטוט שבועי:
ההיסטוריה של היהודים, מתייחדת בכך שהם העניקו לעולם המערבי את רעיון הבריאה, את המונותיאיזם, והם שייסדו את הדת השלטת בעולם, ויחד עם זאת, הם סבלו גלות ורדיפות אין קץ, ולא הייתה להם מדינה משלהם.
בדורנו כמעט הצליח הניסיון לרצח עם, ולאחריו בדרמטיות התגשם החלום הנצחי של השיבה לארץ אבות.
המעיין בהיסטוריה המוזרה והמיוחדת הזו אינו יכול להתעלם מהרושם, שאין ספק כי יש בהיסטוריה זו משמעות מיוחדת לתולדות האנושות, שבדרך כלשהי, בין אם נאמין בהשגחה אלוקית, בין אם המקריות סתומה, נבחרו היהודים לשאת את סיפור הגורל האנושי.
{ברברה טוכמן}

סיפור שבועי:
'פצצה מתקתקת…'
באחד הלילות לן הרב קרוזנר אצל ידידו הרב אליהו לופיאן, שהיה משפיע רוחני בישיבת כפר חסידים.
הוא ניעור מוקדם בבוקר ומצא את רבי אליהו עומד ליד החלון ומשנן לעצמו את הפסוק:
'לא תביא תועבה אל ביתך'. התפלא הרב קרוזנר, וניגש לשאול את רבי אליהו לפשר דבריו.
הסביר הרב לופיאן:
מידי בוקר כשאני מגיע לתפילה בישיבה, שמור לי מקום בכותל המזרח.
כאשר אני נכנס, בני הישיבה קמים לכבודי.
הם אף ממתינים לי עד שאסיים את תפילת 'שמונה עשרה'. חושש אני מאוד שמא תתגנב גאווה ללבי.
על כך נאמר:
'תועבת ה' כל גבה לב'.
הכוונה גם למי שהתמנה, כמוני, למשפיע בישיבה ואין לו דרך אחרת אלא להיות מעל תלמידיו כדי להשפיע עליהם.
ואיך אוכל להשפיע על תלמידי אם אחטא בגבהות לב שיש בה עוון גאווה?!
תמה הרב קרוזנר:
האם אנשים זקנים כמונו, רצוצים ושבורים בגוף ובנפש, עדיין צריכים לחשוש שמא ניכשל בגאווה?!
השיב רבי אליהו בדרך משל: הדבר דומה לפצצה המונחת בפינה כלשהי זמן רב.
אנשים רבים חלפו לידה והיא עדיין לא התפוצצה.
האם תאמר שמשום כך חלפה הסכנה?!

פרשה שבועית:
פרשת פנחס / 'תרופת השלום'
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום"
{במדבר כ"ה י"א – י"ב}.

בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל.
חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני.
הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה, איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושב בביתו, באשתו ובהצלחותיו.
זוהי הצניעות במובנה הרחב, הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.

אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.

העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו.
פגע ב'טהרת המשפחה הישראלית' באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול.
אז תוכל לו.
ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.

למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם.
במיוחד 'הצטיין' בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל:

כך התגלגלו המאורעות:
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד"
{במדבר כ"ה, ו'}.

פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה.
האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון.

ואז יצא מן ההמון המתקהל – פנחס…

"ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה… ותעצר המגפה"
{שם ז'}.

היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל.
רצח שעצר את המגפה ובוצע לעיני כול.

והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב'פרס האלוקים לשלום'.
כה הם דברי האלוקים:

"פנחס בן אלעזר…
השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום"
{שם, י"ב-י"ד}.

כלום הייתה מותרת אלימות זו? ודאי שלא!
התורה והתלמוד תחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם.

אולם ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה.
לו ולא לזולתו.
מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.

אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?

במעשה שבו השיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו:
הוא הרג, במו ידיו, אדם!
בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה.
כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.

ברכת השלום האלוקית הייתה מידה כנגד מידה – להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל.
בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה:  Pixabay