אימרה שבועית:
על כן יזהר במאוד מאוד בגמילות חסדים.
ויראה שלא יהא שום יום מימי חייו בלי גמילות חסדים, או בגופו או בממונו, או בנפשו.
{רבי ישעיה הלוי הורוביץ – השל"ה}

סטטוס שבועי:
הכלל המנחה את המוסר היהודי הוא:
"שנאו רע ואהבו טוב"
{עמוס ה' ט"ו}.
למושג 'מוסר' זה, אין את אותה משמעות של ימינו הנקראת 'אתיקה', משום שהוא כורך יחדיו עניינים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום.
היהדות לא מכירה בחלוקה בין שני הדברים.
ולכן, למרות נקודת המוצא המשותפת בין המוסר והאתיקה – ההבדלים והפערים בהגדרת ה'רע' וה'טוב', הם רבים וגדולים.

ציטוט שבועי:
העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו.
העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם.
{גרשם שלום}

סיפור שבועי:
'יש בי אהבה…'
כשלושים איש היו מסובים מידי שבת בשבתו על שולחנו של רבי יעקב יוסף הרמן, מבוני הקהילה היהודית בניו יורק לפני כמאה שנים.
הוא היה משרתם בעצמו, הגיש את המאכלים והוריד את הצלחות, ונתן להם תחושה של בית.

באחת השבתות ישב הרב הרמן עם אורחיו, כשהוא לבוש בחלוק נאה כיאה למעמדו.
הוא קם כדרכו להגיש את סיר החמין לאורחים, והנה אחד מהמסובים תפס את צלחתו המלאה בחמין, ושפך את תכולתה על המארח ובגדיו, כשהוא צועק לעברו:
'אני לא אוהב את האוכל הזה'!

שאר יושבי השולחן ובני משפחתו של ר' יעקב יוסף היו המומים למראה עיניהם, האורח שנחרד בעצמו למה שעולל, קפץ וברח מהבית בבהלה.
הרב הרמן רץ אחריו, ולאחר מספר דקות חזרו שניהם שלובי זרוע, ושמעו אותו מרגיע את האורח ואומר לו:
'אתן לך צלחת אחרת, ואותה בוודאי תאהב'.

לאחר הסעודה ניגש בנו של הרב הרמן, נחום דוד, ושאל את אביו:
אבא, איך יש לך כל כך הרבה סבלנות?
ענה לו אביו:
'אם יש בלבך רחמים ואהבה לזולת – אינך זקוק כלל לסבלנות'!

פרשה שבועית:
פרשת מטות – מסעי / 'נקמה מוסרית'

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים"
{במדבר ל"א, ב'}.

כיצד מסווגים אויבים?
מה הם הקריטריונים לפעולה נגדם?
תשובה חלקית לשאלה זו קיבל משה בפרשתנו.
הוא נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל.
הוא התבקש:
"נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך"
{שם}.

זו התביעה.
רקעה טמון בפרשת 'בלק', בה קרא מלך מואב לבלעם לקלל את עם ישראל.
משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון 'מוסרי' לבעיית הנוכחות העברית, המאיימת על גבולות ארצו:
הכשלת העם בזנות.
בלק, ש'קנה' רעיון מקורי זה, הפקיר את בנותיו לפיתוי בני ישראל, מצא שותף נלהב למזימתו – את מדיין.
אף הוא תרם למבצע ההכשלה את נשות שבטיו.
התוצאות ידועות. הנזק, שנגרם לעם ישראל, היה עצום. המגיפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.

עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם הייתה סלקטיבית.
על מואב, יוזם הפגיעה במוסר בני ישראל, לא יצא הקצף.
נגדו – לא הוכרזה מלחמה.
כל הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כי רבה, כרת ברית בלתי קדושה עם מואב, כדי לפגוע בישראל.
מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?
הנה דברי רש"י, שמקורם במדרש:
"מאת המדיינים": 'ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר
(למאבק נגד ישראל)
מחמת יראה. שהיו יראים מהם (מבני ישראל),
שהיו שוללים אותם
(בוזזים אותם).
אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם'.

אין להתנפל, אפוא, על אויב סתם.
חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה.
ואם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו בתכלית מניעי כל אחד מהם.
וזה חשוב.
מואב פחד.
הוא חשש, כי עם ישראל יכבוש את ארצו.
פחד זה הניעו לפעול נגד העם, שיצא ממצרים.
זהו פחד לגיטימי ומובן, ומהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך, מדיין בא בשם האיבה בלבד.
אנטישמיות לשם אנטישמיות. כי אפילו בטעות לא סיכנו בני ישראל את ארצו ושלומו.
על כן, יצא דינו לכף חובה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay