אימרה שבועית:
היהודים במחנות ההשמדה תמיד זכרו שהם העם הנבחר, משום שהם היו הנרצחים והנרדפים ולא הרוצחים והרודפים האכזריים.
{הרב אלעזר מנחם שך}

סטטוס שבועי:
בימים אלו כששנאת היהודים מרימה ראש במקומות הכי לא צפויים, צריכים אנו לזכור שוב ושוב שהאנטישמיות לא חלפה ואף יהודי לא חסין ממנה, גם במקומות הכי 'ערכיים' ו'מוסריים'.
הלא כבר חווינו את התגלמותה של אותה שנאה בשואת אירופה, בהובלת המדינה הכי מתוקנת ומתורבתת באותם שנים.
שנאה זו הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותה.
מיליוני יהודים בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם – כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם של המרצחים – לא היהודי האדוק, שדמותו סימלה את המראה היהודי, ואף לא דור שלישי למתבוללים.
כולם הובלו יחדיו לטבח.
העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות.
עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מחכמתו, להידמות לו ולהתחבר לבניו.
היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות?

ציטוט שבועי:
אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה!
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים – אֲנַחְנוּ פֹּה! {הירש גליק}

סיפור שבועי:
'מתכון להישרדות'
הרב גרשון ליבמן ז"ל ראש ישיבת נובהרדוק בפריז, הלך ברחובה של עיר, ולפתע ניגש אליו קשיש ובמבטא רוסי כבד אמר לו כי הוא יהודי.
שאל אותו הרב ליבמן:
מה אתה יודע על יהדות?
ולמרבה הצער לא ידע היהודי מאומה.
לא קריאת שמע, לא תפילה לא שבת ולא יום כיפור!
כלום ממש! רק פסוק אחד הוא ידע לדקלם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"
{דברים כ"ח, מ"ז}.
הרב ליבמן נדהם.
פסוק בסיסי של קריאת שמע לא ידע הקשיש, אבל לדקלם פסוק מתוך פרשת התוכחה – ידע גם ידע…

ביקש הרב ליבמן מאותו יהודי לספר לו כיצד הוא מכיר את הפסוק.
נאנח אותו זקן והתחיל לספר: בתקופת מלחמת העולם השניה נכלאתי במחנה ההשמדה 'בירקנאו', יחד עם יהודים נוספים.
הנאצים ימ"ש, היו מעבידים אותנו בעבודות קשות עד מאד, באכזריות איומה ובלא טיפת אנושיות כלל, אותם ארורים חיפשו כל הזדמנות להתעלל בנו, כשהם מתמוגגים מהנאה למראה היהודים הנאנקים תחת סבל שאין לתאר…
ופעמים רבות עד מוות ממש.

'תחביב' נורא היה לנאצים במחנה, שהיה ממוקם ליד גבעה.
הם היו מבקשים מן היהודים לטפס על הגבעה כשעל כתפיהם משאות כבדים מאד. וצריך להבין שהיהודים היו במצב של תת תזונה, בשערי מוות, ממש עור ועצמות ותו לא, וכך היו חיות הטרף הנאציות עומדים בצד הגבעה, נהנים ומתמוגגים למראה היהודים המנסים לטפס כשמשא כבד על כתפיהם, ומחמת כובד המשא וקושי הדרך – מתגלגלים ומתדרדרים למטה בשברון עצמות ומוות אכזרי מאין כמותו. מעטים ממש זכו לצאת בחיים מ'תחביב' אכזרי זה.
אני, שהייתי בריא ובעל גוף – הצלחתי לעמוד בזה.
יהודי נוסף שהיה עימי הצליח אף הוא לשרוד את התעלול הנורא הזה, היה זה יהודי שברירי ורזה, שכולו היה אוסף של עור ועצמות.
התפלאתי מאד, כיצד הוא מחזיק מעמד?

באחת העליות עם המשא הכבד, התקרבתי אליו וראיתי שהוא מלמל דבר מה. התקרבתי יותר ושמעתיו ממלמל בכוונה גדולה את הפסוק:
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
בכל פעם שהיה היהודי החלוש עולה על הגבעה, היה שב ואומר את הפסוק, וחוזר על כך שוב ושוב, וזה מה שהחזיקו.
פסוק זה הוא הסימן היחיד שנותר לי מיהדותי, לאחר עשרות שנים תחת השלטון הקומוניסטי שמחק ממני כל שריד מיהדותי.
את הפסוק הזה אני לא מסוגל לשכוח, סיים אותו יהודי את סיפורו.

מי היה היהודי הפלאי הזה? שאל אותו הרב ליבמן בהתפעמות, והזקן ענה: הכל קראו לו הקלויזנבורג ר'בה
(הרב של קלויזינבורג).

(האדמו"ר מקלויזנבורג (רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם) זצ"ל איבד במלחמת העולם השניה את אשתו, 11 ילדיו ואת רוב בני קהילתו.
האדמו"ר עבר את אימי המלחמה, שרד את מחנות ההשמדה ואת צעדת המוות, תוך שהוא מחזק ומעודד את היהודים שהיו סביבו.
בכוחות על אנושיים, המשיך בפועלו מיד עם תום המלחמה. כבר בשהותו במחנה העקורים הקים מוסדות תורה וחסד בשם 'שארית הפליטה'.
לאחר מכן חידש ושיקם בארה"ב ובישראל את חצר חסידות 'צאנז'.
האדמו"ר נישא בשנית ונולדו לו שבעה ילדים נוספים.
הקים בנתניה את 'קרית צאנז' ואת בית החולים 'לניאדו')

זיכרון שנתי:
'קונספציה מסוכנת' / הרב משה גרילק ז"ל
כל שנה ביום השואה זה חוזר על עצמו.
כל שנה כאשר יום השואה מעלה בתודעה את הזוועות כולן, כאשר הציבור נפגש מחדש עם התופת, כששרידים שניצלו בדרכים מופלאות מעלים את סיפורי זיכרונותיהם על ימי החושך הנוראי – גם צפה ועולה בקרב הציבור הזדהות עם חוסר האונים שחשו מיליוני יהודים מול עוצבות הרשע של האס.אס.
ואז כדי להפיג את הפחד והאימה שחדרו אל הלבבות מול הצפוי אולי חלילה בעתיד, נשמעים משפטי הרהב של תופסי הגה השלטון שלנו:
לא עוד!,
'יש לנו מדינה וזה לא יחזור על עצמו',
'היום יש לנו את צה"ל, צבא חזק'.

והשאלה היא, מדוע הרהב המסוכן הזה?

אכן, עם קום המדינה, בימים של שכרון הכוח של צבא יהודי, שעירפל את החושים, כשהגאווה הרקיעה שחקים, הופיעה פעם כרזה בעת מצעד צבאי:
'ישראל בטח בצה"ל עזרם ומגינם הוא'.
קמה אז זעקה ציבורית עזה מול משפט כפירה זה והכרזה הוסרה.
אני זוכר שבעת משפט אייכמן, כשבאולם בית המשפט גוללו ניצולים את זוועות אושוויץ ומיידנאק, נשמע צנחן צעיר אומר לחברו – 'לו היינו אז פלוגת צנחנים לא היינו הולכים כצאן לטבח כמו כל היהודים האלה'.
גאווה, יהירות, נפילה בעומק הבור של – "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שתוצאותיה תמיד רעות והרות אסון.
הכתוב אומר: "ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה… את החיל הזה".
למרות הפיתוי האישי הגברי שתחושת העצמה הנתונה בידו משכרת אותו, הרי ההמשך: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל…"
{דברים ח' י"ז-"ח}.

לו היו נושאי הסיסמאות הנ"ל לומדיםקצת היסטוריה יהודית, היו מודעים לעובדה שמצביא יהודי אחר מהולל ורב כוח בהיסטוריה נכשל אף הוא באמרה כזאת, כאשר התריס כלפי מעלה ושילם על כך מחיר יקר.
בר כוכבא שמו, שאמר להקב"ה: 'אל תעזור לי, תן לי לבד להסתדר עם אויביי'.
והיה לו לבר כוכבא צבא חזק, ובמושגים של הימים ההם אולי אף חזק מצה"ל היום,
ובכל זאת אימרת הרהב הזאת עלתה לו בחייו ובתבוסתו.
לו לא היה דוק האיוולת מכסה את עיניהם, לו היו מסוגלים מתוך אובייקטיבית לבחון את מציאות חיינו הנוראה והמרתקת שאין דומה לה בתבל,
לו היו שמים לב לעובדה הפרדוקסאלית כיצד מתוך מציאות איומה של חוסר אונים מוחלט בימי אירופה האפלים, להגיע בהפרש של שנים מועטות למהפך עצום בארץ ישראל, בה כח צבאי יהודי המורכב גם מניצולי שואה מכה באויביו.
לו היה מסוגל להבחין ששתי פרשיות חיים אלו מופיעות בתורה בסמוך אחת לשניה, תיאורי התוכחה בפרשת כי תבוא ונצבים על כל ייסוריהם עד לפסוק המצמית: ו"קראת אתכם הרעה באחרית הימים"
{דברים ל"א, כ"ט}.
[כן: לפני אלפי שנים נאמר פסוק על רעה באחרית הימים, כשבסמוך נאמרת הפרוגנוזה – פרק שלם
{פרק ל'}
המתאר את שיבת ציון שהשם ישיב את המוני בית ישראל לארץ].
מי שנטל את כוחו של העם באסונו באירופה, הוא הוא אשר יתן לו את הכוח בשובו לציון בתהליך איטי שיימשך על פני שנים.
לו היה מבחינים בכך, היו מסייגים את הצהרותיהם שצה"ל יפתור את כל הבעיות.
היו מבינים שיש מישהו מאחורי הפרגוד, ובו אנו תלויים בכל מקרה ובכל מצב.
{פורסם במגזין 'משפחה' – ל' ניסן תשע"ד – 30/04/2014}

פרשה שבועית:
פרשת אחרי מות / 'מלחמת עולם…'
"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.
והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת.
והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדבר."
{ויקרא ט"ז, ז'-כ"ב}

שני שעירים עמדו ביום כיפור בחצר המקדש.
האחד נשחט ודמו הובא אל הקודש פנימה, ואילו השעיר השני הובל בדרך השניה אל צוק העזאזל, וממנו צנח אל התהום.
רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור חיץ בין שני השעירים.
הוא זה שיכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה.

מה אמר הטכס לאדם מישראל שעלה להתבונן בו בחצר המקדש?

במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים.
אישיותו, השבויה ביד הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה.
בעל הלב הרגיש והמבין מצא קווי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים.
הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות.
בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, הבחין בשני השעירים הניצבים בפתחו – שנים, הדומים בכול. שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם.
אך על סף בית המקדש נפרדות דרכיהם. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לבחינה ברורה, מתגלה הפער בין השנים.
האחד לה', ואילו רעהו – לעזאזל.

שני השעירים הללו מתגוששים בלבו של כל אדם.

בידינו להיות בבחינת שעיר לה'. כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו, או להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.
כלומר, שני שעירים אלו שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית.
בידו ניתנת האפשרות לבחור באיזו משתי הדרכים יחליט לצעוד.
בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכול לפני הטלת הגורל, לא הייתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (בגובה, ביופי, בכוח או בממון) שיחייבו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה הייתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות.
על כן, לעולם לא יטען אדם: מה יכולתי לעשות?
דחף שלא ניתן לכיבוש גרם לי לנהוג כפי שנהגתי.
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא לבין הערך המוסרי, להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. 'מוות' זה מהווה פתח לחיים חדשים.
הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.

מולו ניצב השעיר לעזאזל.
הוא מייצג את האדם ואת החברה, שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור.
לעולם לא יסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מרקבון הקנאה ומטומאת השנאה.
הוא נשאר חי.
'שלם עם עצמו'.
בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט.
הוא, לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף היכל המקדש לא עבר.
דרכו מובילה אותו אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל, אל דרך ללא מוצא – למדבר.
אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה:  Pixabay