אימרה שבועית:
מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים מַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה.
גָּבוֹהַ עַל כָּל גְּבוֹהִים מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה.
פָּדָה בָנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם בְּרֹן בְּחֶדְוָה וּבְגִילָה.
{מתוך: פיוט לשביעי של פסח המושר בקהילות יוצאי מרוקו}

סטטוס שבועי:
האמת היא שאין הבדל מהותי בין נס לטבע.
כל התרחשות היא נס.
הגורם היחיד בעולם הוא רצון האלוקים.
מעשיו והנהגתו בעולם מבטאים את רצונו באופן ישיר.
אנו קוראים למעשה אלוקים 'נס', כאשר הוא עוסק באירוע ראשוני ובלתי מוכר לנו.
מאידך, אנו קוראים למעשי אלוקים 'טבע', כאשר הוא עוסק באירועים מסוימים המתרחשים במסגרת תבניתית מוכרת.
היכרות זו מציבה בפנינו אתגר. ביכולתנו להכיר מתוך בחירה חופשית שגם לאירועים אלו יש סיבה יחידה וישירה – רצון האלוקים. כל המושג 'טבע', אינו אלא מבחן לאדם. לטבע אין קיום אובייקטיבי, כולו אשליה בלבד, אשליה המאפשרת לאדם לבחור בחירה חופשית: לטעות או לבחור באמת.

ציטוט שבועי:
איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור.
{ברל כצנלסון}

סיפור שבועי:
'מוח ולב…'

ערב אחד לאחר תפילת ערבית פסע רבי יחזקאל לנדאו ה'נודע ביהודה', ברחובות פראג לעבר ביתו.
עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי.
ניגש הרב לנער ושאל אותו:
מה קרה? מדוע אתה בוכה?
הנער החל לספר בדמעות שליש:
התייתמתי מאמי, ואבי האופה התחתן עם אישה רעה וחסרת לב.
כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים בכיכרות לחם ברחובות העיר.
במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו.
אם אחזור כך אמי החורגת תכה אותי מכות נוראות.
כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה.
רבי יחזקאל חמל על הילד הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות.
לאחר שסיים את סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו.
הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.

חלפו מספר שנים.
בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה והרב ישב ועסק בתורה.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי.
הרב שאלו בתמיהה:
מי אתה?
מדוע באת לכאן באישון ליל?!
האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו:
הרב אינו זוכר אותי?!
אני הילד הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי החורגת.
כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך.

לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד!
הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את יהודי פראג.
גיליתי לך סוד נורא, סיים את דבריו והוסיף, מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר.

הרב לנדאו התחלחל לשמע הדברים.
הוא הודה מקרב לב לאורח, ונפרד ממנו.
לאחר מכן ישב בינו לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את מזימת הרשע לממשלה.
לפתע עלה רעיון במוחו.
באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר.
יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה ולדרשה.
לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות לעומתו, והחל לשאת את דבריו: רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת.
המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות.
לדאבון לבי, אמר הרב בקול רועד, מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח.
הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו.
היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול משהו חמץ עד למחרת בערב…

בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב.
בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים (במקום שמונה הנהוגים בחו"ל).
האופים הנוצרים נדהמו.
אף יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה.
הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות.
רבי יחזקאל נקרא למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב…
כמובן שהאופים סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו.
הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו.
השופטים תמהו.
ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות.
הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו למשפט.

היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים.
הרב לא גילה לאף אחד מה אירע.
ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים:
לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו, עמדה לכולנו.

לידה שנתית:
'לידה טבעית…'
בית העבדים במצרים דמה למחנה ריכוז, מן הדגם המוכר לנו.
מבעד לקלסתר פניו האנטי מוסרי נשקף לנו פרצופה המעוות של אושוויץ.
למרות אלפי השנים המפרידות, שניים אלו הם אחד.
אם לא בהיקפם וממדיהם, הרי במלוא מובן המילה, ברוחם הסוטה ובסגנונם האכזרי.
שכן לשם איזה צורך – שואל פרופסור אנדרה נהר – מסרב פרעה לספק לעברים את התבן, שבלעדיו אין ביכולתם לייצר את הלבנים? ועוד דורש מהם, כי יספקו בסופו של כל יום את מכסת הלבנים כמקודם? כאן, לא מדובר עוד על התועלת שבעבודה.
מתברר שעבודה זו הכפויה, לשמה נועדה – לדכא את האנשים המספקים אותה. {"למען ענותו בסבלותם" – שמות א' י"א}.
ועל כן אנו נכנסים לתחום החשוך והמעורפל של עולם מחנה הריכוז.
הקבלה איומה ומפחידה. 'הטבעת הבנים הזכאים – מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם… העבודה המשפילה, היא בחזקת הצגה. הקרבנות, הם השחקנים, ואילו הנוגשים, הינם בגדר צופים נהנים… במצרים כבאושוויץ – השוט הוא הסימן להשגחה פעילה, ולהשתתפותו של הצופה במשחקו של הקרבן'
('משה' – פרופסור אנדרה נהר).

והנה, דווקא באושוויץ מצרית זו, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, הוכתרו בני ישראל המוכים, המפוררים, חסרי תוחלת החיים, לראשונה בתואר עם:
"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים"
{שמות ו' ז'}.
זה, איפוא, הרגע המתאים ללידתו של עם חדש, שאין בדומה לו. 'עם שאינו תלוי באותם התנאים, אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם'
(רש"ר הירש על התורה).
עם, שגיבושו מתחיל, במקום בו נעלמים עמים אחרים.
המפגין בנוכחותו, את חירותו המוחלטת מחוקי ההיסטוריה הרגילים, את אי תלותו בסיבות החומר, זו היא ההאצלה מחירות האלוקים, הכל יכול, יוצר החוקים כולם.
ולא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים, את בריאת העם – לבריאת העולם.
הופעתו של עם אברהם – ממשיך רש"ר הירש – יעורר מחדש את תודעת החירות וישחרר את האנושות מכבליה.

כאן טמונה אמת חיינו.
כאן הפתרון וההסבר לכל הקורה אותנו מאז.
מהות הלידה המשונה של העם הזה, ששברה כל היגיון, וודאי טבועה באופיו לעד.
ואם כי משולה כנסת ישראל ליונה, הרי מעניין, מאלף ואקטואלי סימן הנץ שמצא בנו – תוך התבוננות בתעודת עם ישראל – דווקא סופר קתולי (saint-ives daleydre):
'כאותו נץ בעננים, אין אומה קטנה זו מתעוררת לחיים אלא כשהיא נתונה לטלטולי סערות, המכריעות ספינות אדירות.
היא מגלה את כנפיה ומחדשת אוניה, כוחותיה ומירצה, עוצמת יסודותיה הראשוניים.
היא רוכבת בחריצות על משבי הסערה, בעוד גופים מדיניים גדולים יורדים תהומות, כשהם מתנפלים זה על זה באיוולתם. מה שעשוי להרוס כל קבוצה אנושית אחרת, נוטה להחיות את זו ולהחזיר לה את צורתה המקורית'.

דברים אלו יפים לכל זמן, גם לתקופתנו אנו.
כי "ויוציאנו ה' אלוקינו משם" וכו'. מכל שם, ובכל דור…
{מתוך: 'הגדה ופשרה' לאמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל}

קרדיט תמונה:  Pixabay