אימרה שבועית:
אמור מעט ועשה הרבה
{פרקי אבות, א', ט"ו}.

סטטוס שבועי:
הדילמה המוסרית שעם ישראל על כל גווניו עסוק בה בימים טרופים אלו, היא קשה מנשוא, ולמעלה מכוח השיפוט ושיקול הדעת של כולנו.
כל החלטה שתתקבל על ידי הגורמים המוסמכים לכך,
תותיר שובל של ספקות וסיכונים,
כך שלעולם לא נדע האם החליטו נכון, כאשר יכריעו לצד אחד.

נדרש מאיתנו להתפלל לסייעתא דשמיא לכל אחד מהם,
שיכריע על פי שיקול דעתו ולאור הנתונים שבידיו,
תוך התנתקות מכל הרעשים מסביב.

ציטוט שבועי:
רעה היא מלחמה,
רעה ומאוסה,
אבל האנשים במלחמה יפים לעתים יותר מאשר בחיי היום-יום.
{זאב זבוטינסקי}

סיפור שבועי:
'סנגוריה ציבורית'

מעשה בדרשן שהיה מדלג מעיר לעיר ברחבי אירופה של לפני 200 שנים,
כשנכנס למעונו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב המכונה 'סנגורם של ישראל', על מנת לבקש רשות לדרוש בבית הכנסת הגדול בעיירה ברדיטשוב.
אמר לו הרב: הרשות נתונה לך, אבל תדבר רק דברי תורה בלי תוכחות ובלי פוליטיקה.

פתח המגיד בדרשתו בפרשת השבוע, ובתוך הדברים לא התאפק והתחיל בדברי כיבושין ותוכחה על עבירות, שגגות וזדונות שהיו מצויים ומקובלים באותה תקופה, שבהם גם היהודים היו נכשלים.

קם ר' לוי יצחק באמצע הדרשה על רגליו ונשא עיניו לשמיים ואמר:
"רבונו של עולם אנא ברחמיך הרבים אל תפן לדברי הדובר הזה ואל תאמין לו.
עמך ישראל כולם אהובים וצדיקים.
אותו דרשן – עני הוא.
צרותיו מדברות מתוך גרונו.
בני ביתו עזובים ברעב,
בנותיו הגיעו לפרקן ועדיין לא נישאו.
אנא, זמן לו פרנסה, ולא יוסיף לקטרג על ישראל בניך, עם קדושיך".

פרשה שבועית:
פרשת בא / 'יציאה מהשבי'

"בעשור לחודש… ויקחו להם איש שה לבית אבות… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל… ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם".
{שמות י"ב, א'-ז'}.

ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד,
נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה.
רגע לפני השיא בדרמה המצרית,
בטרם בוא מכת בכורות שהכתה בהלם נורא את מצרים, פנה אליהם הצוו האלוקי הנ"ל.
מצווה זו היא המצווה הידועה כמצוות קרבן פסח.
מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם,
עד לחורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים דווקא לפני גאולתו. מכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.

המטרה של גאולת מצרים הייתה לשחרר את האנושות מהשיעבוד לתפיסות האליליות. והנה התברר, שעם ישראל עצמו שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות.
שנות המגורים, הגלות והמצוקה במצרים פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי,
החומרי והמופקר,
הטביע את רישומו בליבות העבדים העבריים.
על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא נגאלו.
הכול נעשה למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת.
אין טעם מלא בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות התרבות הזרה.
אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, תלויה פדות הנפש ברצונו של האדם ובמעשיו.
עליו, איפוא, לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.

השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו,
בו האמינו ובו נהגו כבוד.
מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.
עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן.
זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.
שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן.
כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו,
בהתאם לאמונה זו, ושליטתו ביקום ובאדם מלאה.
דווקא בתאריך זה,
בסופו של יום ארבעה עשר בניסן,
מצווה היהודי לשחטו!
להוכיח את אפסיות כוחו ואת אי שליטתו.
להפגין בעצם פעולת השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו,
את ההתגברות על האמונה בכוחותיו האלוהיים המקננת בסתר הלב.
השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים.
ההיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.

אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית, שגרמה להם שחיטתו.
היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות, ובאותה פעולה הם יצאו אל החופש מהפחד מפני האדונים המצריים.
ומה שחשוב מכול:
עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי.
הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא,
מהקמת מסגרת מדינית ריבונית.
הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים.
את הרוח רק האדם עצמו יכול לכלוא ולא זולתו.

רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף בפועל.
ואכן, אז באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay