אימרה שבועית:
פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו.
{תהילים כ"ה, כ"ב}

סטטוס שבועי:
הצעירים והצעירות היהודים ברחבי העולם, שרויים כיום ברובם הגדול במבוכה גוברת. ההתפרצות האנטישמית הזאת באה להם בהפתעה גמורה.
הם חיים להם בנעימים בחיק התרבות המערבית, וכלל לא היה מוכנים לשינוי הדרמטי הזה.
הם היו משוכנעים שלקח השואה לא במהרה יישכח.
כך יוכלו להיטמע באין מפריע בתרבות העולם ללא בעיות מיוחדות.

והנה, הנחיתה האנטישמיות החדשה סנוקרת היישר בפרצופם.
ועתה עומדים הם תוהים ותמהים ושואלים בתחושת מצוקה: למה? למה שוב דווקא אנחנו? למה שוב מאויים קיומנו בין העמים וקיומה של המדינה היהודית היחידה בין המדינות?
לאט לאט, מבין הדור הצעיר היהודי שהאנטישמיות אינה רק שנאת האחר, כי אם שנאת היהודי בדווקא.
הם קולטים שמשטמה זו אין לה כל היגיון וסיבה אחת ברורה, ושלמעשה גורם השנאה מתחלף ממדינה למדינה ומחברה לחברה, ויותר מפעם נובעת שנאה זו מדבר והיפוכו. שנאה זו קיימת לאורך ציר הזמן, והיא נמשכת במתכונת הזאת, אלפי שנים.

גילויים אלו כמובן מגבירים מאוד את החיפוש אחר הזהות האבודה שלהם,
כשלפתע הם, חניכי תרבות המערב גילו שהם עוד חוליה בשרשרת העם היהודי הנתון ללא הרף למשיסה, והוא באמת לא מבין למה זה קורה לו, דווקא לו.

ציטוט שבועי:
רוצים להשמיד אותי בגלל שאני יהודי וישראלי.
מכאן יש לי שתי אופציות – או להתכחש למי שאני, או להתחזק במי שאני.
{יובל שם טוב}

סיפור שבועי:
'חיוך של מנצחים..'
בגיל 16 נכנסתי לגיהנום באושוויץ.
הייתה תקופה ששהינו בצריף 3000 בני אדם, 10 בני אדם ישנו על כל דרגש.

יום אחד, ניגש אליי יהודי מבוגר ומתחיל להרביץ לי בלי רחמנות. שאלתי אותו, כדבריו של יעקב אבינו ללבן:
'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי?!
מה אתה רוצה ממני?,
משיב לי המכה: בוא איתי. אסביר לך בבלוק 10.

בבלוק 10 היה היהודי האחראי על כל המחנה.
כשהגענו, סיפרתי לאחראי על מכות הרצח שקיבלתי מאותו אדם.

שאל האחראי את המכה: למה הכית אותו?.
פשוט מאוד, ענה. ראיתי את רייכנברג מחייך. לא פעם ולא פעמיים.
אם הוא מחייך – סימן שהוא לא רעב. סימן שהוא שבע.
מי שרעב עד מוות לא מסוגל לחייך.
ואם הוא שבע, סימן שהוא קיבל אוכל יותר מכולנו, ולכן יש לו כח לחייך.
הנאצים לא מחלקים אוכל בחינם, גם לא גרם אחד, ומכאן המסקנה פשוטה: שלמה רייכנברג משתף פעולה עם הנאצים, והוא מלשין עלינו, ולכן נתתי לו כאלה מכות.

שאל אותי האחראי: שלוימי, מה בפיך, מה תענה לו, הרי יש פה טענה?

אספר לכם את האמת. אמרתי. אני ועוד מספר חברים הצלחנו להגניב למחנה תפילין, ואין יום אחד שאני לא מניח תפילין. הנחת תפילין במסירות נפש כל כך משמחת אותי.
אמנם אני שבר כלי, לקחו את ההורים שלי ואת המשפחה שלי, אני מיוסר כולי, אני רעב עד מוות, אבל התחושה שלי היא שאני מנצח את השטן בבית שלו, וזה כל כך משמח אותי, ולכן אני פשוט מחייך.
{ר' שלמה רייכנברג}

פרשה שבועית:
פרשת בהר / 'סוד הסולידריות החברתית'
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו"
{ויקרא כ"ה, כ"ה}.

מעמדה הכלכלי של כל משפחה היה תלוי באדמה ובעיבודה. הקרקע הייתה יותר מרכוש. היא הייתה מהות. החלוקה הראשונית בימי יהושע בן נון חייבת לשמר ככל שניתן את האיזון החברתי והכלכלי. במרוצת הדורות, מכירת השדות עלולה להפר את האיזון של החלוקה השווה וליצור ריכוזיות יתר שתגרום לפערים ולמעמדות בעם.
אולם לעתים האדם נלחץ, ומצבו הדחוק מביאו למכור את שדהו.
אז נכנסות לפעולה הוראות התורה: החובה לגאולת השדה ולהשבתו למוכר העני מוטלת על הקרוב אליו ביותר
("גואלו הקרוב").
אסור לקונה להפריע ליוזמה של גאולת השדה.
הוא מוכרח להשיבו, אם יקבל את מחירו.

"ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. וחישב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו"
{שם כ"ו}.
אם לאחר זמן הוטב מצבו הכספי של המוכר, זכותו לכפות על הקונה את החזרת השדה תמורת הסדר כספי הוגן.

אולם כיצד ניתן לנהל כך חיי מסחר וכלכלה?
כיצד ניתן לכפות על בני אדם וחברה, שינהגו בהתאם להנחיות אלו, העומדות בניגוד קוטבי לאינטרסים הכלכליים והאישיים?

הבה נעבור למקרה הבא.
אדם מכר את שדהו כדי לשפר את מצבו.
אך מה קורה אם מכירה זו לא תרמה להתאוששות המיוחלת, החובות מעיקים, והחייב עומד בפני התמוטטות?
על כך דנים הפסוקים הבאים: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך"
{שם ל"ה}.
זו חובה אלמנטרית לסייע לו להחזיק מעמד.
העזרה היא, כמובן, עזרה כספית.
את הכסף צריך להלוות לו, גם אם מדובר בסכומים גדולים.
על ההלוואה להיות ללא ריבית. כאמור בפסוק הבא:
"אל תקח מאיתו נשך ותרבית… וחי אחיך עמך"
{שם ל"ו}.

הכלכלה הליברלית אינה 'אוהבת' פסוקים אלו.
הם חותרים תחת אושיותיה. ואכן, כיצד ניתן לקיים כך חברה דינמית ומתפתחת? מי מסוגל להתנהג בהתאם להנחיות צדקניות כגון אלו?
אבל שוב, בטרם נענה, נבדוק את המקרה הבא.
לעתים, לא הועילו כל הפתרונות. האדם הגיע עד משבר ומכר את עצמו לעבדות, שהייתה מקובלת בעולם העתיק:
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד"
{שם ל"ט}.
האדון קנה את העבד כדי להפיק מעבודתו את מרב התועלת, אולם קשים היו חייו.
"כשכיר כתושב יהיה עמך"
{שם מ'}.
"עמך" – במאכל, "עמך" – במשתה, "עמך" – בכסות נקיה. שוויון בתנאים. ומה אם ברשות האדון רק כר אחד למשכב בלילות?
עקרון השוויון מחייב לתיתו לעבדו!

עתה מחריפה השאלה,
כלום תיתכן התנהגות כזאת? כיצד תהיינה הבריות מסוגלות לנהוג בהתאם לכללים אלו?
התשובה טמונה במילה אחת החוזרת בעקביות מרשימה בפרשיות אלו.
זו המילה "אחיך".
הפנייה לאדם היא: עזור ל"אחיך". לא לזולת סתם, כי אם ל"אחיך".
השלט, איפוא בתודעתך ובדמיונך, שכל בן ישראל הוא "אחיך".
אזי כבר תפעל כפי הנחיות הכתוב, שכן למען אח מוכן האדם לעשות מעל ומעבר למקובל.
והפסוק ממשיך: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"
{שם מ"ב}.
ההכרה, הידיעה והאמונה שבסיס אחדותו של העם הוא רוחני טהור ומקורו באלוקים, וכולם עומדים לפניו בשווה, דורשת ומאפשרת אחווה עמוקה על השלכותיה המעשיות.
בלעדיה מתרחבים הפערים החברתיים, האדישות והניכור גוברים, וחיי החברה, המסחר והכלכלה החופשית הופכים לזירת התגוששות, שבה שולט הכלל: 'תפוס כפי יכולתך'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay