אימרה שבועית:
אין אומתנו אומה אלא בתורתה. מלכות ישראל לא תיכון כי אם על אדני התורה והאמונה. כשאנו שואלים את עצמנו כיצד התקיימה האומה הישראלית שהייתה שה פזורה בין מיליוני זאבים קרוב לאלפיים שנה, מה סודו של הפלא הגדול של נצחיות ישראל?
אכן לא התקיימנו בכל שנות גלותנו אלא בכוח התורה, ועל זה תעיד ההיסטוריה העברית. {הרב יצחק אייזיק הרצוג}

סטטוס שבועי:
מתן תורה ומעמד הר סיני הינו מאורע היסטורי שהבחירה החופשית מחייבת לכל אדם לבחור אם להאמין שאכן היה, ואם כן, מה מחוייבותו, או להתכחש לעובדות ההיסטוריות כפי שעברו מאב לבנו.
עלינו להפעיל את השכל הישר ולבדוק את עצמנו, האם עדות ברמה כזו כפי שהתורה מלמדת אותנו היא השכל הישר או שמא ההיפך.
האם ההנחה שהורינו הם ההורים שלנו למרות שאיננו זוכרים את הלידה שלנו, הם אכן הורינו או אולי שיקרו עלינו.
מהו הדבר הסביר ומהו הדבר שאיננו סביר.
חוויה שאיננה מחייבת את אלו ששותפים לה, אין התנגדות להאמין לה ובה. חוויה שכללה בתוכה קבלת חוקים המחייבים, מטבע הדברים מעוררת התנגדות, ורצון לברוח מהמציאות הכפויה לכאורה.

ציטוט שבועי:
מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים.
הם מתארים את התהוות הפנומנים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא.
חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו.
להיפך, אם תראו לי באיזה מקום ציווי או חובה שאינם משתלבים בהם, אני רואה את עצמי מוסמך מראש להצהיר שהם חורגים מתחומי המצפון ומשום כך שרירותיים, בלתי צודקים, בלתי מוסריים. {פייר-ז'וזף פרודון}

סיפור שבועי:

'שמחת תורה'
הרב שמעון גלאי המתגורר בבני ברק, נוהג לנסוע לקהילות ישראל בתפוצה היהודית בגולה, על מנת לחזקם בתורה וביהדות.

באחת מנסיעותיו באמצע ארוחה חגיגית שנערכה באחת האולמות, ניגש אל הרב גלאי אחד המלצרים, שהינו גוי, ובקשה בפיו – להתגייר!
הוא מבקש מהרב שיאמר לו כיצד עושים זאת.
הרב ניסה להתחמק ממנו וללא הועיל – הלה היה נחוש בדעתו ורצונו.
כשתמה הרב גלאי על כך ושאל אותו מדוע אתה רוצה בכך, וכיצד עלה בליבך רעיון שכזה?
השיב המלצר:
אני עובד באחת הישיבות בניו ג'רזי, ורואה את השמחה הטבעית שיש לבחורי הישיבה הלומדים תורה.
זו שמחה שמעולם לא ראיתי ולא חוויתי.
אני גם רוצה שאני ומשפחתי העתידה יזכו לכזו שמחה!

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'לידה רוחנית'
"ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן וגו'"
{במדבר ג', א'-ב'}.

עיון בפסוק מעלה תמיהה. נאמר:
"ואלה תולדות אהרן ומשה", פתיחה המבטיחה את תיאור צאצאיהם של שני האישים הללו.
עם זאת, בפסוק הבא מוזכרים רק בני אהרן.

התשובה מצויה בתלמוד, וכך נאמר:
'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', שנאמר: 'ואלה תולדות אהרן ומשה'
(מסכת סנהדרין דף י"ט).
הלידה הינה המאורע החשוב ביותר הקורה לאדם.
רגע הלידה מביא את האדם אל היש מן האין.
אך עם זאת, לידתו האמיתית היא לידת הרוח שבקרבו.

לידת הרוח המוציאה את האדם מן ה'אין' החומרי אל ה'יש' הרוחני, היא פועל יוצא מלימוד התורה.
זהו לימוד שאינו רק מרחיב את דעתו ואת היקף ידיעותיו של האדם, כי אם גם משנה את מהותו, מעדן את אופיו ומעניק לו אצילות עילאית החופפת על כל מעשיו.
המלמד את האדם תורה, המורה המפגיש את נשמת התלמיד עם דבר האלוקים היצוק בתורה – ברא באותו רגע אדם חדש.
זוהי לידה של ממש.
רבו של אדם הוא, איפוא, אביו ברוח.
אב, שאינו נופל בחשיבותו מן האב שהולידו בפועל.
האב הראשון העניק לו את התשתית לחיים, ורבו שלימדו תורה, העניק לו את החיים עצמם.

לקביעה הגותית זו יש השלכה מעשית בהלכה היהודית:
'אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת'
(מסכת בבא מציעא פרק ב').
כלומר, אם מצא האדם שתי אבדות, אחת של אביו ואחת של רבו, ואינו יכול להחזיר בו זמנית את שתיהן – 'של רבו קודמת'. חייב הוא להחזיר קודם את אבדת רבו, לפני שהוא טורח להחזיר את אבדת אביו.
'שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שמלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא'
(שם).

זהו סולם העדיפויות שקבעו חז"ל.
הדבר מהווה מהפכה בחשיבה. הוא מעלה את ערך התורה מעל לכל ערך אחר.
הוא מלמד את האדם מה פירושו של המושג 'חיים'.

על כן, היו בני אהרן – בני משה. בני אהרן עוצבו על ידו במיוחד. הוא לימדם תורה באינטנסיביות, והם היו לאנשים חדשים, ובעקבות כך – לבניו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

מגילה שבועית:
מגילת רות / 'רות, עבור!'

"וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב".
{רות א' א'}

באחד הימים הבחינו השכנים כי הבית סגור ומסוגר.
התריסים מוגפים ודממה קודרת שורה מסביב.
הכל ידעו, הוא ירד.
הסתלק כגנב בלילה, כדי לא לפגוש במבטים הזועמים.
לקח את האישה והבנים ונעלם. כל העיר התאספה דוממת מול הפתח הנעול ובלבבות נגוזה התקווה האחרונה. המורל הציבורי ירד לנקודה קרובה לאפס. המשבר החריף הונצח עתה, מי יודע עד מתי.
כי היורד שלנו למנהיגות נולד.
קראו לו אל ההנהגה, והוא התחמק.
פנו אליו שייקח את מוסרות השלטון לידיו, אך הוא לא נענה. ידעו, כי בכוחו לתרום רבות לפתרון המשבר, והוא אטם את אוזניו. האמינו בתום לב, כי ביכולתו להוציא את עגלת המדינה מן הבוץ לתוכו נקלעה, לרסן את ההתדרדרות החברתית-מוסרית, לבנות סכר לשיטפון החומריות והאנוכיות, אך הוא שתק.
התחננו לפניו כי יפעל להבראת המשק הכושל שהגיע לעברי פי פחת, שיעבד תוכנית להאבק ברעב, המכה בעם. אך הוא העלים עין.
עג עוגה סביב עצמו.
הגיע למסקנה כי המצב לאחר יאוש, אבוד ללא תקנה. כתוצאה ממסקנתו, החליט לדאוג רק לעצמו.
בצרות עין, העמיד את האינטרסים הפרטיים שלו מעל לצרכי הכלל.
העם כבר לא עניין אותו.

בעיניו היו שוטחי הבקשות, טרדנים הלוטשים עיינים גדולות אל הונו הרב.
הצעת השלטון 'הנדיבה', אינה אלא אמצעי לנגוס ברכושו לטובת העניים הרעבים.
הוא לא חייב לפרנסם, האחריות למצב לא רובצת עליו. לא עליו לפתור את הבעיות שיצרו במו ידיהם, בהתנהגות אוילית.
זו בעייתם. הוא, רצונו לחיות בשקט, לגדל פרחים הרחק מאור הזרקורים.

מפריעים לו?
משכימים לפתחו?
קוראים לו אל הדגל?
מהי תגובת התוצר המובהק של החברה האנוכית המתמוטטת?
יורד לשדה מואב.

ניחשתם נכונה.
שם האיש אלימלך, האנטי גיבור העצוב של מגילת רות.
האיש שהמציא את הירידה אלפי שנים לפני ש… האיש שהיה לפי הגדרת חז"ל 'מגדולי הדור ומפרנסיו', שבריחתו מתוארת כבריחת שועל.
האיש ש'הפיל לבם של ישראל'.

מה קרה? למה? מדוע? איך?
יהושע נפטר.
הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל משכנות ישראל. השמועה פילסה דרכה אל אוזני האיכרים החורשים את שדותיהם.
שמעו אותה היוגבים בכרמיהם העמוסים ברכת פרי.
היא נדדה מעיר לעיר ומכפר לכפר.
הכל נענו בראשם, הרימו גבה להרף עין.
אולי אף פלטו אנחת נימוס.
אך מיהרו למלאכת הבציר, הקטיף, לעבודת בית וחוץ, להגדיל את הרכוש ולהאדירו.
אבל כבד לא נראה בחוצות.

כך הבחינו חז"ל בפסוקים:
"וימת יהושע… ויקברו אותו"
{יהושע כ"ד, כ"ט-ל'}
'נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע'.
במות משה הוזכר הבכי והאבל {דברים ל"ד},
כאן "וימת – ויקברו".

צער? אבל? – נו נו.
אבל, אות הוא לשיוך, קשר למקום שהנפטר תפס בליבך, פירצה באנוכיות.
העם באדישותו גילה כי לא חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים למענם.
אין בליבם כל הכרת טובה על כיבוש הארץ, על הנחלתה, על אפשרות הישיבה השלווה תחת הגפן והתאנה. לא כלום.

כך נולד 'המגיע לי' העברי הראשון.
חוסר אכפתיות זו גילתה לעין כל את אשר היה כמוס בלב.
'המגיע לי' המשיך לכרסם במשך כל תקופת השופטים. נהרסו כל רקמות החיים, ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה.
מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי האלוקים.
הנה סוד הסחף:
כאן טמון הרקע הנפשי להתדרדרות.
הספורט העממי היה חלוקת העוגה הלאומית ללא התחשבות.
הרצון לבצר את ההישגים פתח פתח לכל עורמה.
הפחד מפני התערבות מבחוץ, הולידה את השלילה המוחלטת של זכות התתערבות בחיי הפרט. בשם החופש, כמובן.

"איש הישר בעיניו יעשה"
{שופטים י"ח, כ"א}
אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה.
כך נחתמו התחומים, הרגשות מתו לאיטם, והאנוכיות פרחה.

זה מצלצל מוכר?
אולם, שיטת 'איש הישר בעיניו יעשה' חצתה את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה.
את התהומות לתוכם שקעה החברה הישראלית שם מופיעים סיפור פסל מיכה, המעשה המזעזע של פילגש בגבעה וכאפילוג, את השחיטה ההדדית של שבטי ישראל ובנימין.

ומה תגובת האלוקים?
האכזבה הייתה גדולה, ההתנחלות בארץ נכשלה, חברת המופת לא קמה. המדרש מסביר את ההחלטה האלוקית: 'לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת איני יכול, מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפם ברעבון'.
האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית ומזמינה משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, בכוחם לטהר את המבט ולהביא לתשובה.

אך מה עושה אלימלך?
בידו להציל, לשקם, לעזור, לשנות כיוון, אך הוא בורח. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.
מדוע איש לא עוצר בעדו?
שוב, כי "איש הישר בעיניו יעשה".
למרות הזעם, למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק ולכוף עליו את מעשה ההצלה, איש לא ראה לעצמו זכות להתערב.
גם אם אי התערבות זו יכולה להוליך לשואה.
ההתערבות מסוכנת, מחר יתערבו אצלי ויגבילו גם אותי.
מול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם העיקה התחושה, כי הגיע הסוף.
סוף? לא – רות.

בניגוד למקובל ברשתות הקשר, רות, היא התחלה ולא סוף.
היא מבשרת מפנה, מחוללת את השינוי המיוחל.
הנסיכה הנוכריה, הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים – פתיחות כלפי הזולת. חסד במובנו הפשוט והטוב.
פעולה משוחררת מכל אינטרסים, מכל בקשת רווח עקב הגשת הסיוע.
לפי השקפת היהדות, ניצוץ מחסד הבורא, שברא עולם ומלואו ללא צורך עצמי כלשהו.
תרומתה העיקרית של רות להבראת החברה, טמונה בחוסר מהפכנותה.
לא על ידי עמידה בראש מוסדות פילנטרופיים, הייתה למורת דרך עד היום.
דמותה לא נחקקה לדורות כעסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשיי יום, פעולות חשובות ומלאות ברכה כשלעצמן.
במעשה הפעוט, הקטן, הבלתי מורגש, זה המפלס דרכו בשקט למעמקים, כקרן אור באפילה.
'היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך, את גורלה בהאזנה חרישית.
זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא:
"כי באלה חפצתי…"
כדי להציל עם משקיעתו, ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים שבין אדם לחברו.
זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה.
עתידו של העולם בנוי על קירבת בני האדם, ועל יחסי חסד ביניהם.
ואין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה'.
("נחלת יוסף", על מגילת רות).

נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, הביאה למהפכה השקטה בעצם נוכחותה.
החיים ללא יומרות. מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול, הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים.
למראה מהלך חייה החלו הלבבות אט אט להפתח מחדש, כפרח עם טל שחרית.
פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשטותן.
הן קרנו עוצמה שכזאת שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן.

רות זו ההתחלה
על החסד שהביאה לעם ישראל, על כי סילקה ממנו את זעם האלוקים, זכתה להיות אמה של מלכות, האם של מלכות בית דוד.
היא גם החוליה הראשונה של השרשרת אשר בסופה ניצב המשיח.
גדולתו תהיה גדולת רות. מטרתו לשבור, בעצם אישיותו הכבירה, את המחיצות בין הבריות, להביא, כאן בעולם הזה, לשינוי יחס בין עמים ומדינות, להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים.
מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר חסדה של רות. בניגוד לאמונת המנהיג, המפוכח והמסתגל, כי הכל אבוד, הוכיחה היא, כי יש תקווה…
{מתוך: 'דע את יהדותך' – הרב משה גרילק ז"ל}

קרדיט תמונה: Pixabay