אימרה שבועית:
אמר הקב"ה לאדם הראשון: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי.
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי.
שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך.
{קהלת רבה ז'}

סטטוס שבועי:
עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המפרים ומזינים את האילן ומעניקים לו את חוסנו ואת יציבותו.
בהיעדר שורשים מתנועע האילן, ובהגיע רוח חזקה הוא נעקר וחדל מלהתקיים.
כן הוא האדם, כעץ השדה.
כל ניתוק מן השורש הוא עבורו שאלת חיים. אם האדם חפץ בחיים, עליו לשמור מכל משמר על החיבור לשורשיו. ניתוק מן המקור הרוחני פוגע בהוויתו האמיתית של האדם, וגורם לניתוקו המוחלט משורש נשמתו.

ציטוט שבועי:
אינני תקוע – אני הרי נטוע… {דתיה בן דור}

סיפור שבועי:
'נטיעה לדורות'

חוני המעגל ראה אדם נוטע עץ חרובים. שאלו חוני: מתי לדעתך עתיד עץ זה להניב פירות?
השיב הלה: בעוד שבעים שנה.
תמה עליו חוני: כלום סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה?!
השיב האיש: כשם שמצאתי לפני עץ חרובים שנטעו אבותי, כך אני מוצא לנכון לנטוע עץ חרובים למען הדורות הבאים… {מסכת תענית דף כ"ג.}

צמיחה שבועית:
'ארץ נהדרת' / הרב משה גרילק ז"ל

ט"ו בשבט הוא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד.

זהו סיפור על מחזור של ארבע עונות השנה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב, וגם סיפור הכמישה שאחריה באה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל. כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים… משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה, החיים על פי תורה, זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.

כידוע, מעשר הוא עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית שמפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקבל קרקע בארץ ישראל.

יש שנים שבהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו העניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת האדם עצמו. אכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים ומיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה שיצרו גם חגיגיות ורוממות רוח.

מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלמה של חוקי חקלאות שהטביעו את חותמם בכח צו התורה בימי קדם על הקרקע ועל האיכר היהודי. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת, שבמרכזן גלום הרעיון: 'שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אין האילן היהודי משגשג לבעליו בלבד'
(ר' שמשון רפאל הירש).

החקלאות, עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת, נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החומרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו דרגה, ובאורח פרדוקסלי מחדדת את ההנאה.

כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלת של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, הפורח, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית – פורח למען הרוחניות, למען חיים אציליים, על ידי כח שמיימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר את אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע, במיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתעוררות נטיות הרכוש וההנאה, הם היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי.

בשורות ספורות, זוהי תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו, בתרגולת מתמידה, את אופי העם. היא פתחה את לבו לראות את צורכי הזולת ולהבחין בהם. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים עד ימינו במצוות הצדקה, שהכול מודעים לה, ורבים מקיימים אותה באופן מופלא.

אך מה לה, לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נסר מדוע דווקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם ופירותיהם אינם נראים כלל?

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן. משמעות 'ראש שנה' זה, אחד מארבעה ראשי שנה המנויים במשנה, היא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן – לאיזו שנה משתייכים הפירות ואיזה מעשר חל עליהם.

תאריך זה אינו תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן, משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום עולה השרף באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. אמנם עדיין החורף בתוקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה. בסתר מתחילה התהוות הפרי החדש. ארץ ישראל מחדשת בתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר 'מנוחת' החורף ומתכוננת לקראת האביב והקיץ להניב פירות חדשים.

מי שלא קהו חושיו, מי שמסוגל עדיין להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית, וחכמי ההלכה היו כאלה, חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת, ושמח עמה.

באכילת פירות בשלים מתנובתה, בירך היהודי, במשך דורות ובכל פינות תבל, ברכת 'מזל טוב' על יקיצת ארצו הרחוקה. ארץ הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך קרובה לו קרבת נפש שאין למעלה הימנה.

זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות שבאמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם. קשר שאנו זקוקים לו כיום ביותר.

פרשה שבועית:
פרשת בשלח / 'אמון העם'

"וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם… וילונו העם… לאמור מה נשתה"
{שמות ט"ו, כ"ב-כ"ג}.

הם עמדו שם המומים מעוצמת המאורע הכביר שחוו זה עתה. קריעת ים סוף! עתה, מול ים הגאולה ולמראה הארמדה המצרית ששקעה במצולותיו, גאתה בלבם התפעמות אדירה שהפכה בפיהם לשירה, היא שירת הים. ובכל זאת, צצו מיד בעיות ותלונות שאינן מובנות על רקע רגעים גדולים אלו.

השאלה המתעוררת למקרא פרשת המים המרים היא כפולת פנים.

מדוע האלוקים הכול יכול אינו מספק להם מים לשתיה? מדוע מחכה הוא לתחושת המחסור, לטרוניות הנלוות ולנרגנות הטבעית המתעוררת? מצד שני, התנהגותם הפסימית והנמהרת של בני ישראל תמוהה מאד. הן זה עתה חזו במפלתו המוחצת של אויבם המצרי וצפו בחורבנה המוחלט של ארץ משעבדיהם. זה עתה ראו בעיניה את נס קריעת ים סוף ואמונתם באלוקים לוטשה כבדולח הטהור, עד כי גם הכתוב עצמו מעיד עליה: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים… ויאמינו בה' ובמשה עבדו" {שם י"ד, ל"א}. אם כן, כיצד נמוגה אמונתם מיד עם תחושת המחסור הראשון? מדוע הופיעו תלונות, טענות ומענות?

המפתח להבנת הדברים טמון בפסוק הבא:

"ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים… שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו"
{שם ט"ו, כ"ה}.

פסוק זה מורכב משלושה נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הנושא הראשון מתאר את המתקת המים המרים באמצעות כפיס עץ. חלקו השני מבשר על החלת חוק ומשפט מסויים על בני ישראל, בהזדמנות זו. ואילו המילים האחרונות מדברות על ניסיון כלשהו, שבפניו הוצבו בני ישראל: "ושם ניסהו".

אולם הכללתם בפסוק אחד מרמזת כי הם אינם נושאים נפרדים זה מזה. קיימת זיקה בין חלקי הכתוב השונים. אנו מבינים שהמתקת המים תלויה בחוק ובמשפט, ושניהם תלויים ב'ניסיון' אשר את צופנו עלינו לפענח.

המים המרים שבהם נתקלו בני ישראל בדרכם, היו להם מי ניסיון. הם נועדו לבחון את כושר עמידתם הערכית. לבדוק עד כמה איתנה אמונתם באלוקים ובאמת שאותה הכירו על שפת ים סוף. עצם ההעמדה המתמדת בניסיון היא 'החוק והמשפט' לעם ישראל.

זהו מובנו המילולי של הכתוב, אך מהי משמעותו הפנימית-הרוחנית?

ניסיונות המדבר, כמבחני המקרא כולו וכניסיונות החיים בכלל, מטרתם אחת: ליצור אדם בן חורין. אדם הפועל בעולמו מתוך חירות רוחנית מלאה. חירות שהיא בבואה מחירותו של האלוקים עצמו אשר טבע ביציר כפיו ניצוץ ממהותו הנעלמת.

בעת המבחן מגלה האדם, שקיים פער בין אמונותיו ההכרחיות לבין התנהגותו המעשית.
בני ישראל היו משוכנעים שלאחר מאורעות ים סוף איתנה אמונתם, על כל המשתמע מכך, לעד.
והנה, בניסיון המים המרים גילו, כי לא כך הוא, והינם משועבדים לתנאי הסביבה הלוחצים.
עצם גילוי עובדה לא נעימה זו הינו אקט משחרר.
הוא מעורר תקווה, שאולי בניסיון הבא יעמדו ביתר כבוד ורוחם תינתק, לפחות במעט, מכבלי האינסטינקטים.
כך מהווה כל ניסיון תוספת תרגול, סוג מיוחד במינו של התעמלות רוחנית.
התעמלות המחזקת את שרירי הנפש ומעצבת את רוח האדם, כפי שהוא נתפס בהשקפת המקרא, שבהשגת חירות זו הוא רואה את תכליתו עלי אדמות.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay