אימרה שבועית:
שלמות הפעולה מורה על שלמות הפועל. {מאמר החכם}
סטטוס שבועי:
המציאות מלמדת שלא ניתן לסמוך על רגשותיו של האדם בלבד. לעתים אדם התמסר לכלל, וכולו מלא רחמים, אך מתברר שתנאי החיים הם שהכתיבו לו עמדה זו, ועם השתנות המצב, הופך אותו אדם למלא משטמה וזעם.
שונים הם פני הדברים כאשר ההטבה האנושית אינה פרי רצון אנוש בלבד, אלא יש לה יסוד רוחני. כאשר האדם מוכן לכוף את שרירות לבו בפני הרצון האלוקי, נכללים מעשיו בתוך מסגרת מחייבת שלא ניתן לחרוג ממנה אף פעם. כאשר נקודת המוצא היא ההכרה של חובת האדם בעולמו, נוצר מחסום מול יצריו של האדם, וההטבה תתבצע בכל מצב, גם אם היא לא לרוחו.
יראת שמים היא מערכת הבקרה המבטיחה שהמצפון יהיה מכוון כהלכה ויתמיד במהלכו התקין ללא שיבושים.
ציטוט שבועי:
בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. יש לרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום, ובייחוד בעיני הדור הצעיר; ולא – נבול ניבול. לא תהיה לנו תקומה. {הלל בבלי}
סיפור שבועי:
'תנו לחיות לחיות…'
בתחנת הרכבת של נייטרא, סלובקיה, עמדה רכבת שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו הנואשת של נידון להשמדה, אל חברו שניצב רחוק בקצה הרציף.
השארתי בבית תרנגולות, הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר, אנא עשה לי טובה, לך להשקותן ולהאכילן, הלא 'צער בעלי חיים' היא מצווה מן התורה.
מספר המעשה שהיה עד ראיה, מציין גם את שם היהודי הנאצל: יצחק רוזנצוויג הי"ד. יהי זכרו ברוך!
פרשה שבועית:
ואלה הדברים אשר דיבר משה" {דברים א', א'}.
דרך ארוכה עשה האיש משה מן היום בו אמר לאלוקים, המטיל עליו את שליחותו הגדולה: "לא איש דברים אנוכי" {שמות ד', י'}, ועד ליום בו עמד מול העם כולו: "ואלה הדברים אשר דיבר" {דברים א', א'}. דרך, שהובילה מתהומות מצרים אל פסגות הר האלוקים, מחיי עבדות ונדודים במדבר אל שערי הארץ, כשמרחבי עבר הירדן מזרחה כבושים ומצפים להתנחלות העם.
ברגעי פרידה אלו צף ועלה העבר כולו על תהפוכותיו. זו שעת המאזן. העת לעשות חשבון נפש. לסקור את ההישגים ואת הכשלונות. לחזק חישוקי אמונה, להתוות תכניות לעתיד לתקופה שלאחר הכיבוש וההתנחלות. לשנן פעם נוספת באזניהם את מערך המצוות, להזהירם מפני סטיה כלשהי מדרך התורה. ללמדם, כי הסטיה תובילם בסופו של דבר אלי חורבן וגלות. וכן, להפיח בלבם את כל תקוות העתיד.
בערבות מואב, נאסף העם כולו והאזין לדבריו האחרונים של משה. הייתה זו שיחה מלב אל לב. מלבו של מנהיג ישיש, שעינו לא כהתה, אל דור חדש, ילידי המדבר. דור, שלא טעם טעם גלות ועתה הוטלה עליו המשימה הגדולה – לכבוש את ארץ כנען ולהקים בה חברת מופת.
בשיחה ארוכה זו, חשף משה הרבה מן המתחולל בליבו פנימה. את הקשיים בהם נתקל בהנהגת העם הסורר וקשה העורף, את שאיפתו ותקוותו הכמוסה, אולי בכל זאת, למרות הכל, יזכה להיכנס לארץ חמדת הלבבות. והוא לא מסתיר מהם כי בעטיים נמנעה ממנו זכות זו – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור… לא תבוא שם" {שם ל"ז}.
לבו כבד עליו ברגעי פרידה אלו, והנה, כך הוא מייסר אותם על חטאי העבר:
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" {שם, א'}.
פסוק זה אומר דרשני. דיוק זה בנתונים גיאוגרפיים – שלא כמקובל בתורה, קורא להסבר.
מצינו במדרש:
"בעבר הירדן" – מלמד שהוכיחן על מה שעשו בעבר הירדן.
"במדבר" – מלמד שהוכיחן על מה שעשו במדבר.
"בערבה" – מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב (החטא עם בנות מואב).
"מול סוף" – מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף, שאמרו: "המבלי אין קברים במצרים".
"בין פארן ובין תופל" – הוכיחן על דברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: "נפשנו קצה בלחם הקלוקל".
"וחצרות" – הוכיחן על מחלוקתו של קורח.
"ודי זהב" – הוכיחן על עגל הזהב שעשו, בשביל רוב הזהב שהיה להם" (ספרי ובדברי רש"י).
לאור דברי המדרש, לא מדובר כאן בציונים גיאוגרפיים, כי אם בהעלאת שמות עמוסי זכרונות קשים. משה מבטא את המילה "במדבר" ובאסוסיאציה עולים חטאי המדבר. הוא מציין בפיו "בערבות מואב", ומיד הם נזכרים בפיתוי שהציבו להם בנות מואב, שהסיתום לעבוד עבודה זרה. המילה "די זהב" מחייה בזכרונם את עגל הזהב, לו סגדו. שיטת האסוסיאציה הופעלה כאן כאמצעי להטפת מוסר.
מדוע לא במילים ברורות, בוטות?
תשובת המדרש (הובאה ברש"י):
'סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל'.
גם החוטא הוא אדם. חטאו החמור ביותר לא מתיר לפגוע בכבודו. גם בעת הטחת האשמות, לא הכל מותר. תוספת קטנה של פגיעה בכבוד החוטא, מעבר לנחוץ כדי להעמידו על טעותו, אסורה בתכלית.
אם הרמזים יספיקו, אסור לפרט ולהשפיל. משה רמז להם והם נרמזו. וגם למדו מעצם תוכחתו המרומזת, כבוד אדם מהו.
{מעובד מספרו של אמו"ר הריני כפרת משכבו הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב – שבת שלום