אימרה שבועית:
יתכן שאף אני הייתי יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים.
(הרבי מקוצק)

סטטוס שבועי:
העם בישראל המותש מהגורל היהודי המוזר שלו,
פוגש בחודשים האחרונים את גורלו זה ביתר שאת,
בייחוד לאור ניפוץ האשליה 'נהיה ככל העמים',
חלק מהאומות המאוחדות.

יחס מנוכר וקר למעשי זוועות, מזכיר לכולנו שאנחנו לא באמת חלק מהם.
למדנו להכיר שניסיונות טמיעה וחבירה לא באמת עוזרות לנו. חמאס ומפלצות אחרות ניפצו את אשלייה זו.

אך, עדיין ישנם יהודים ישראלים, ממתמכרי האשליה הישראלית מערבית,
שלא החלימו עדיין.
נדמה להם שאשליית המערביות לא נופצה,
אלא רק נפגעה קשות.
זו אשליה מסוכנת מאוד.
המכה יכולה לבוא שוב מצד לא צפוי,
למען יתעוררו מן החלום השגוי. אין בריחה מן הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין מנוס מהם.

ציטוט שבועי:
לולא היהודים כי אז עתה גם המדע לא היה.
כי המה ביראתם את אלוקים, בהרבותם ללמוד וללמד, בהעמיקם לחקור כל דבר, ובהגיונם הבהיר,
ניפצו את הערפל אשר העיב על רוח האדם,
ויתעהו לראות ולבאר את כל מראות הטבע כפעולות אלים נבדלים,
בלתי תלויים העושים מאת הכל כרצונם.
{ולדימיר חבקין}

סיפור שבועי:
'היאחזות בוורשה..'
הסטודנטים הדתיים שלומדים כאן עשו הכול כדי לא להיות פה בחגים,
כך יצא שבשמחת תורה, בהקפות ובסעודת ליל שבת היו אצלנו 46 סטודנטים לא דתיים, אבל בבוקר לא תוכנן מניין.
לא היה לי עם מי.
בערב החג היה שמח ומרגש, לפני ההקפות סיפרתי לסטודנטים על הפרפרים שמתעופפים לי בבטן מרוב התרגשות בכל שנה כשמוציאים את ספר התורה והחזן אומר במנגינה אשכנזית 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'.
מבחינתי זו מנגינה של התחלה מחדש,
של התחלה שמחה וטהורה. שרנו המון ורקדנו יחד עם ספר התורה,
עשינו המון 'מי שבירכים' לסטודנטים והיה פשוט חג.

למחרת בבוקר התחלתי להתפלל שחרית.
הייתי לבד,
הסלון שאתמול היה מפוצץ היה עכשיו ריק,
כי כאמור כל הסטודנטים הדתיים היו בארץ.
התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל.
ופתאום הדלת נפתחת ולבית מתפרץ סטודנט עם פרצוף מבועת.
אני מנסה לדובב אותו ולהבין מה קרה והוא עצמו עוד לא יודע כלום,
רק שבארץ קורה אסון.
אחריו מגיעים עוד ועוד סטודנטים.
הבית מתמלא באנשים ויש לחץ אדיר,
חלקם בוכים והבלגן גדול.
אנחנו מנסים להרגיע אבל גם אצלנו חוסר הוודאות עצום. המשפחה שלי גרה בשבי דרום צמוד לנתיבות.

הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט להוציא את ספר התורה,
ולהכריז שוב:
'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'.
זה הפסוק שאיתו בירכתי אתמול את כל הסטודנטים בהתחלה נרגשת שמחה,
ועכשיו אני אומר אותו ובוכה…

אני עובר אחד אחד, וכל אחד בתורו מנשק את ספר התורה ומתפלל.
אנחנו אומרים מי שבירך לחיילי צה"ל ובכלל לא יודעים על מה אנחנו מתפללים…

אנשים שמשפחותיהם גרות ביישובי עוטף עזה תפסו את ספר התורה ולא שיחררו אותו במשך חצי שעה – כי זה הדבר היחיד שיש לנו להיאחז בו.
והיינו שם כולנו יחד,
כל גווני הקשת.
מי עם טלית ומי שהגיע במונית, מי מחובר ומי שזו הפעם הראשונה שלו.

בערב שמחנו יחד עם ספר התורה,
ובבוקר בכינו יחד עם ספר התורה.
וזה הגיע אחרי שנה שבה בכל שבת כולם מגיעים אלינו,
ותוך כדי הסעודה היו ויכוחים על רפורמה ופוליטיקה, מי קיצוני ומי ציוני.

בשמחת תורה שוב הבנו שאנחנו יחד בסיפור אחר לגמרי, מאוחדים סביב ספר התורה וסביב 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו'
{אביחי איובי – וורשה}

פרשה שבועית:
פרשת ויקהל / 'מתנדבים לנצח'
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו"
{שמות ל"ה, כ"א}.

המרפרף בפסוקי הפרשה, מבחין שבוני המשכן היו חייבים להיות מקצועיים מאד בתחומם, מעולים ומיומנים.

מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים אלו?
האם מקרב בני ישראל עצמם? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים.
משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים,
את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות.
ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד.
זאת, מלבד הניסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ.
כל אלו לא היו 'הצד החזק' של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי.
עבדים, שעסקו כל יומם במלאכות הפשוטות, הבזויות והמפרכות ביותר,
בחומר ובלבנים.
כיצד אם כן, 'יצוצו' לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?

הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם.
הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר.
משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים.
הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.

תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים.
הם יכלו לענות לו:
'משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת.
עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר.
חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה.
אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין…'

אם אמנם כך היו עונים, ספק אם ניתן היה לבוא אליהם בטענות.
אולם עם זאת, הם לא היו הופכים לעם ישראל,
על כל המשתמע ממושג נעלה זה.
הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בליבם,
למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם.
היה מתברר, שדור 'קטן' הוא דור זה.
דור שהחזון להמריא לשחקים, לתפקידים מרוממים ולמטרות נשגבות, הוא מהם והלאה.
ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!

במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה.
הצורך לבנות משכן שיחרר בקרבם כוחות רדומים, אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן.
הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם.
האתגר הצית את דמיונם.
הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך?
באילו כלים?
על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם.
האנשים התנערו מעפר עבדותם והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים.
וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.

רעיון זה גלום בפסוק המופיע בפרשתנו:
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו"
{שמות ל"ה, כ"א}.
לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם,
כל אלו שנענו לאתגר,
כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.

באותו רגע הם הפכו לאנשים אחרים,
לאנשים נעלים יותר.
לבם נפתח אל מרחבים חדשים. מבטם על עצמם השתנה. המלאכה שנטלו על עצמם אכן הצליחה, והם זכו להקים את המשכן.

היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח.
הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות.
חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר – 'עם סגולה', התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים.

כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה – לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!

ומכאן, לאדם עצמו.
מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות,
אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים.
רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו,
כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, בהם 'השמים הם הגבול'.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה:  Pixabay