אימרה שבועית:
ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי.
{תהילים ג' ד'}
סטטוס שבועי:
שוב אנו מגלים במחיר כבד את עובדת היותנו נתונים במאבק מתמיד,
במלחמה עיקשת על חיינו וקיומנו, על נפשנו ועתידנו,
מול פראי אדם ש'רק' רוצים לכלותנו.
שוב אנו מגלים את אחדות הגורל של העם היושב בציון, ללא הבדל דת ומין, מגזר מגדר, השקפה ושיטה.
וכשהעם היהודי בכל פזוריו מרגיש ושותף איתנו במלחמה להסיר את הסכנה המרחפת מעל ראשנו.
שוב אנו מגלים את ההכרה היהודית בקרב כל שדרות העם, ההתעצמות הגבורה וההקרבה של מבחר בנינו,
בהבנה ובהפנמה ש"ה' אלוקיך… – הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
{דברים ח' י"ח}.
ציטוט שבועי:
היהודים אינם שנואים מחמת תכונותיהם הרעות, מייחסים להם תכונות רעות מפני שהם שנואים.
{מקס נורדאו}
סיפור שבועי:
'…מאז ולתמיד' / יעקב לניאדו
המאורעות בחברון פרצו ביום שישי.
המון ערבי משולהב התנפל על עוברי אורח יהודיים והתפרץ לתוך בתי משפחות יהודיות. הוריי ז"ל התגוררו באותם ימים בחברון, היו להם אז שני ילדים – הגדול כבן שנתיים והקטן כבן חודש.
עם פרוץ המאורעות התארגנה קבוצה גדולה מקרב יהודי העיר והחלה ללכת לעבר ביתו של ערבי מסויים, שהבטיח להם מגן ומחסה.
גם הוריי הצטרפו לקבוצה זו, בתקווה להימלט משנאתם היוקדת והרצחנית של הפורעים.
באמצע הדרך גילוי הוריי כי באנדרלמוסיה שהשתררה שכחו בבית את בנם הקטן.
הם עזבו את הקבוצה ומיהרו לביתם, לאסוף לחיקם את התינוק בן החודש.
אלא שבינתיים איבדו את עקבות הקבוצה והם לא ידעו לאן ללכת.
בהיותם אובדי עצות תר אבא אחרי מקום מסתור כלשהו, ולפתע גילה פתח של מערה ליד בית הכנסת על שם אברהם אבינו.
הוריי נכנסו פנימה והסתתרו במערה עם שני ילדיהם.
בשלב מסויים שמעו ערבים משולהבים מתקרבים לפתח המערה.
אחד מהם אמר: בטח יש כאן יהודים!
חברו ענה לו: עזוב אותם כעת, בוא נמשיך לבזוז את רכושם ואחר כך נחזור לטפל בהם! האחרון שיכנע את חבריו, והכנופיה עזבה את המקום.
כל הלילה הסתתרו הוריי ואחיי במערה, מפוחדים עד מוות.
בבוקר הגיעו לרחובות העיר שוטרים בריטיים, שקראו לכל היהודים המסתתרים לצאת ממחבואם, תוך הבטחה להגן על חייהם.
פתח המערה היה סגור בדלת שננעלה בטריקה.
אבא נאלץ להפעיל את כל כוחו כדי לפרוץ את הדלת החוצה, אל השוטרים הבריטים.
בצאתם מהמערה התברר להוריי כי הבטחת הבריטים 'טובי הלב' הייתה בערבון מוגבל מאוד.
ניקח עמנו את האישה ואת הילדים, אמרו לאבי, אבל לחייך איננו יכולים לערוב.
בשומעה את דבריהם נפלה אימי מתעלפת.
השוטרים התעשתו וניאותו לקחת עמם גם את אבי.
כך ניצלו חייהם של הוריי ואחיי ממוות בטוח.
לעומתם, כל בני הקבוצה שצעדו באשליה מתוקה לבית הערבי שהבטיח להם הגנה – נטבחו. כעבור זמן אפשרו הבריטים לניצולים לחזור לבתיהם, בליווי שמירה, ולאסוף מעט רכוש, קודם שיפונו לירושלים.
אבי חזר ולקח עמו ספר תורה, שהיה שמור בתוך ארגז כסף. לימים סיפר אבי כי בדרכם לירושלים צפו ועלו מול עיניו המראות הקשים של הטבוחים, ובתוכם רבה של חברון ובני הישיבה. 'זו תורה וזו שכרה?!', מלמל לעצמו.
באותו הרגע התהפך האוטובוס שבו נסעו, והארגז ובו ספר התורה נחבט בשפתו. זה היה בעבורי סימן משמים כי אין להרהר אחר הנהגת הקב"ה, אמר.
משפחתנו הועברה איפוא לירושלים, ושם נולדו להוריי ילדים נוספים ובהם אני.
כילדים, גדלנו על סיפורי הטבח הנורא ועל נס ההצלה של הורינו.
כעשר שנים לאחר הפרעות בחברון הזדמן לי לבקר בעיר. עדיין ניכרו היטב סימני הפוגרום שעשו הערבים ביהודים.
ראיתי כמה מהגמרות של תלמידי הישיבה, מוכתמות בדמם הטהור.
המראות שראיתי אז נחקקו בליבי כי כשאגדל אתייצב מול הערבים ואשיב להם מלחמה שערה.
ואמנם, בפרוץ מלחמת השחרור – ואני כבן שבע עשרה בלבד – התנדבתי לשורות הצבא ולחמתי בירושלים ובסביבותיה. הייתי ב'שיירת נבי דניאל' המפורסמת, שיצאה לעבר גוש עציון בעיצומו של יום השבת. עברנו דרך מאה שערים והכול נופפו לנו בידיהם שקדם לכך, ליל שבת קודש, ביקשתי ממפקדי רשות לגשת לביתי ולהיפרד מהוריי.
הספקתי להגיע הביתה ואף לטעום מהחמין שהתבשל על הפתילייה.
לפני צאתי מהבית פניתי לאבי ואמרתי לו: אבא, אני הולך למקום שאיני יודע אם אשוב ממנו.
אם חלילה לא אשוב, אל תרבו להתאבל עליי; התנחמו באחיי הקטנים.
מולי עמד אבי ושתי עיניו זלגו דמעות כמים.
הוא תפס בי ואמר את המילים הבאות:
לך בני, ה' יהיה איתך ותחזור בשלום.
בכל מקרה אבקשך שני דברים: האחד, לעולם אל תשכח כי יהודי אתה.
והשני כאשר תחוש בצרה קרא קריאת שמע ווידוי, כי זו סגולה להינצל. ואם חס וחלילה יקרה הנורא מכל – תתייצב לפני בוראך זך ונקי.
באלו המילים נפרד ממני אבי ועמן יצאתי למלחמה.
ואמנם, גם לי אירע נס בחברון. לאחר נפילת גוש עציון לקחונו שובינו הירדנים למשטרת חברון.
בשבת קודש פרשת אמור, ו' באייר תש"ח, התאסף סביבנו אספסוף רב וביקש לשחטנו, כשם שטבח את תושבי גוש עציון.
לפתע הופיע מפקד הלגיון, עצר בעד האספסוף והכריז: אלה שבויים שמסרו את חייהם בידינו, ואני התחייבתי לפני המלך עבדאללה להגן עליהם. כל מי שאינו צריך להימצא כאן, יסתלק מפה עכשיו!.
ההמון החל לנהום בכעס, אבל המפקד פקד על כיתת חיילים נושאי רובים מכודנים לסלק את האספסוף מהמקום.
דבריו של אבי ז"ל התקיימו – ה' עמי וחזרתי בשלום.
פרשה שבועית:
פרשת וירא / 'הסכם אברהם…'
"וירץ לקראתם מפתח האהל"
{בראשית י"ח, ב'}.
משהחליט אברהם לדבוק בבורא ובמידותיו, ראה צורך לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל.
אלפי אורחים פקדו את ביתו של אברהם במשך שנות חייו הארוכות.
אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם עד כה.
שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה { שם י"ז, כ"ד}.
הברית שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.
והנה, ביום השלישי למילתו, היום שבו מתגברים הכאבים, ישב אברהם ב"פתח האהל כחום היום"
{שם י"ח, א'}.
יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם?
לאברהם הייתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו – גורלית.
עתה, הרהר אברהם בליבו, כשהנני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה על האורחים?
הוא חשש שמא יסתייגו ממנו הבריות מהיום והלאה.
הוא דאג שמא יתפרשו על ידיהם שונותו וייחודו שלא כראוי וישנו את יחסם כלפיו.
הוא חייב להודיע להם כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם, כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב'אתה בחרתנו' שמץ של התנשאות.
ההיפך, תכונה זו באה לשרת את האדם ללא הבדל צבע וגזע
כדי להמחיש גישה זו, היה אברהם זקוק לאורחים באותה שעה.
אך הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים.
החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מהכאב ויאגור כוחות.
אולם רוח אחרת פעמה בלב אברהם.
החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא ישב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח…
זהו אברהם אחר.
מכניס אורחים מסוג חדש.
עד עתה היה אברהם פטור מקיום המצווה. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים.
אולם, לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה.
אינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי האקלים או בעשרות עבדים עושי דברו.
למרות כל אלו הוא בעצמו מחפש את האורחים. וכאשר יבואו אלו לצל קורתו, הוא אישית ישמשם
תחילתה של הפרשה מתארת את הרגע בו האלוקים נגלה אליו, שנאמר: "וירא אליו ה'". ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר למאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.
והנה, בשעה שהייתה נשמתו דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שזכה לה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם?
ואברהם הכריע: 'והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים'
(רש"י בשם המדרש).
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים, כביכול, על פני האלוקים עצמו.
הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני האדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם המעשה האלוקי בטהרתו. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה'
(מסכת שבת דף קכ"ז.).
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}