אימרה שבועית:
ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם.
{תהילים י"ח, ל"ח}

סטטוס שבועי:
עם ישראל שמר על התורה במשך אלפי שנים, מפני שכולנו היינו למרגלות הר סיני בזמן נתינתה.
ומאז, דור אחר דור, העבירו הלאה מאב לבן ומאם לבת, את פרטי המאורע הזה.

הסיפור המופלא של הישרדות העם היהודי במהלך כל הדורות, הוא הודות לתהליך מסירת התורה מדור דור,
עד לימינו אנו.

ציטוט שבועי:
אין תרבות יהודית
ואין הוויה ישראלית,
ואין מניעת התבוללות
וקיום דיאלוג עם הגולה
בלי שבתרבות שלנו יהיו המורשת והמסורת היהודית. {ענת מאור}

סיפור שבועי:
'ללא התיישנות'
ללשכתו של הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב העיר תל אביב, נכנס יהודי מלונדון וביקש לדבר עמו.
קראו לו מוטל קמינסקי,
חסיד גור.

קמינסקי הניח על השולחן ספר עטוף בעיתון
ואמר: זה ספר על תולדות חיי בשואה, ובאתי לבקש מהרב סליחה.
50 שנה רובץ הסיפור על מצפוני וכעת אני רוצה לנקות עצמי.
הוא זרק את הרב לאו חמישים שנה אחורה,
אל אחד הימים הקשים בחייו.

זה היה בחודש אוקטובר 1942, הנאצים פרצו לעיירה פיוטרקוב בפולין והחלו באקציה הארורה. הם אספו את הגברים בכיכר העיר והעלו אותם לרכבות בדרך לטרבלינקה
ואילו את הנשים והילדים הניחו לטפל בהם מאוחר יותר.
אביו של הרב לאו, הרב הראשי של העיר, הצליח ברגע האחרון לסדר לאשתו ולישראל (לולק) הקטן עליית גג,
בוידעם,
בקומה הרביעית של בניין נטוש ובו הצטופפו עם עשרה אנשים נוספים.
ביניהם אותו מוטל קמינסקי, שהיה אז ילד קטן, יתום שלם, מאבא ומאמא.

לפתע הם שומעים מגפיים, צעדים הולכים וגוברים ממדרגה למדרגה.
הנאצים טיפסו מקומה לקומה וחיפשו אחר יהודים מסתתרים. אימת מוות שררה.
הם הגיעו לקומה שלהם ובאותו חדר הייתה ערמת קרשים. הנאצים הניחו שמישהו מסתתר תחת הקרשים והעבירו בסבלנות קרש ממקום למקום, כשהיהודים מצטנפים באימה מעל ראשם ממש.

אמו של הרב לאו ציידה אותו בשקית חומה עם כמה תפוחים קטנים.
מוטל, היתום הקטן, היה רעב נורא וכשאיש לא הסתכל, לקח מהשקית תפוח קטן ונגס בו. בדיוק באותה שעה פרצו הנאצים לחדר והוא חשש ללעוס שמא ישמעו את הלעיסות שלו בדומיית המוות מסביב.
הוא גם חשש לירוק את התפוח שמא האנשים המכונסים יגלו את הגניבה.
ככה ישב במשך שעתיים עם הפלח הנגוס בפיו.
כעת, הוא אומר לרב לאו, באתי לבקש ממך מחילה על הגניבה ההיא.
חמישים שנה אני לא רגוע…

פרשה שבועית:
פרשת כי תשא / 'בושה ותשובה'
"והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה, עד בואו האהלה…
וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל, וקם כל העם והשתחוו…"
{שמות ל"ג, ח'-י'}.

עם עצוב ומבויש, שאינו יודע לאן יוליך את חרפתו, עמד עתה למרגלות הר סיני.
עם, שעננת החטא אפפה אותו מכל עבר.
עם שבזעם שחלחל בקרבו, לא הצליח להבין הכיצד נכשל? מדוע התפתה?
כיצד נסוג אל בערות הסגידה למעשה ידיו – לעגל שיצר? בכאב לב הוא חש כיצד הסיר מעל עצמו את אמיתות מעמד הר סיני שרכש אך שבועות מספר קודם לכן.

גם משה הניצב מולם, אינו אותו משה שהכירו קודם לכן.
עתה הוא מוכיח איכויות שלא שיערום.
מנהיג המסוגל למען האמת המוחלטת, לשבור ולנתץ את לוחות הברית, מעשה ידי האלוקים, ובאותה שעה עצמה מגונן הוא על העם כולו.
מודיע הוא לאלוקים, שאם בדעתו לכלות את עם ישראל בעקבות החטא הכבד:
"מחני נא מספרך אשר כתבת"
{שמות ל"ב, ל"ב}.
אין הוא רוצה שיוזכר שמו בספר התורה,
באם אכן חלילה ייענש העם באופן כה קשה.

למרות החטא הנורא, קובע משה:
אני חלק מן העם!
אם התמורה הינה אובדנו של עם ישראל, המתבוסס עתה בחטא הבגידה בבורא, משה אינו מעוניין כלל להבנות מכך ולהוותר לבדו.

העם מלא הערצה מודע לכך וחש את הדברים.
הוא רואה עין בעין את מסירות נפשו של משה למענם.
העם נוכח גם בגובה מדרגתו של מנהיגם הדגול שעמד במבחן, בעוד הם נכשלו כה מהר.

משה שב אל האלוקים, האומר לו: "סלחתי כדבריך".
לאחר ארבעים יום נוספים הוא יורד מהר סיני ובידו לוחות הברית השניים.
אך עתה אירע מאורע מאוד משמעותי:
"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו"
{שמות ל"ד, ל'}.

בפניו הקורנות של משה, השתקף עתה האור הנאצל של הרוחניות.
היה זה האור שנברא עם בריאת העולם, אך הבריאה הגשמית לא היה ביכולתה להכילו. גנזו איפוא האלוקים לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י בראשית א', ד').

דרשו חכמי המדרש:
כמה גדול כוח העוון!
עד שלא חטאו ישראל, נאמר עליהם:
"ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר"
{שמות כ"ד, י"ז},
וישראל לא הזדעזעו.
וכשחטאו, אפילו את פניו של משה לא היו ביכולתם לראות, שנאמר:
"ויראו מגשת אליו".

מכירים אנו תחושה מעין זו. כאשר בן משקר לאביו הידוע כאיש שונא שקר ורודף אמת – אין ביכולת הבן להרים את ראשו אל אביו ולהישיר אליו מבט, והוא יתחמק מעיני האב הנוקבות.

במצב הנוכחי לא עמד בבני ישראל העוז להישיר מבט, להתבונן כמימים ימימה.
הבושה וייסורי המצפון מנעו זאת מהם. זהו איפוא מחיר החטא!

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

קרדיט תמונה:  Pixabay