פרשת מקץ / חנוכה
אימרה שבועית:
חשוף זרוע קדשך, וקרב קץ הישועה.
נקום נקמת דם עבדיך, מאומה הרשעה.
{מתוך פיוט לחנוכה}
סטטוס שבועי:
האיום שהציבו היוונים העתיקים בפני היהודים שחיו בארץ ישראל היה ייחודי.
לא היה זה איום פיזי בהשמדה כמו שעם ישראל השוכן בציון מרגיש ממש בימים אלו.
זו הייתה מלחמה דתית.
היוונים לא ניסו להשמיד את העם היהודי, הם ניסו למוטט את היהדות ואת אמונתה.
היה זה קרב על הייחודיות והזהות הרוחנית שלנו.
זה לא היה קרב חד-פעמי בהיסטוריה היהודית.
בכל דור ודור היהודים עומדים בפני אותו קונפליקט.
האם לבחור להיטמע ולאמץ את תפיסת העולם האקדמאי והנאור שמסביבנו או לדבוק בגאווה בזהות היהודית הנטועה עמוק בליבנו, ולשמור את המסורת הייחודית שלנו.
ציטוט שבועי:
חובת הדלקת נר בכל בית היא כסמל לניצחוננו על כוחות החושך והרוע,
כסמל לחובת איכות החיים שלאחר הניצחון.
{אריה בן גוריון}
סיפור שבועי:
'קבינט המלחמה'
אהרון ישב בחפירה שלו.
הוא התבקש לשמור על עמדה זו ולא לעזוב אותה.
הוא הרגיש בודד ועזוב בעמדה הזו.
הוא התגעגע הביתה, להוריו ולאשתו הצעירה.
זיכרון הבית שלו נראה לו כל כך רחוק ובלתי מציאותי.
אהרון הביט בשמים המאדימים וחכך בדעתו. אם יעזוב את העמדה, יחשב הדבר כבגידה במולדת החדשה שלו.
אבל עוד מעט שקיעה, והיום ערב חנוכה, ועליו להדליק נר של חנוכה.
מעולם לא הפסיד את ההדלקה.
מה יעשה?
החנוכיה הקטנה שלו הייתה צרורה אצלו בין חפציו האישיים. האם יוציא אותה?
ואולי יחשבו שהוא מאותת כך לאויב ויאשימו אותו שהוא מרגל?
כבר היו דברים מעולם!
אהרון החליט שלא יתמהמה. הוא הוציא מתרמילו את החנוכיה.
הייתה זו חנוכיית נחושת קטנה ומשומשת.
בכיס מעילו שכן בקבוקון שמן קטן.
אהרון הוציא את הבקבוק ממקומו, פתח אותו ויצק בזהירות מעט מן השמן לקנה הראשון.
הוא פקק בזהירות את הבקבוק.
בשעה שהשמש נשקה לאדמה, הצית אהרון את הגפרור על סוליית מגפיו וקרב את הגפרור לחנוכיה שלו.
עם החושך שירד על העולם עלתה שלהבת קטנה ועליזה בחפירה של אהרון.
כעת הוא לא הרגיש לבד.
אהרון ידע שבאותה שעה מדליקים כל יהודי היבשת החדשה את החנוכיות שלהם. הוא הרגיש שהוא נמצא יחד אתם.
הלילה מסביבו רחש רחשים. אהרון לא שם לב.
הוא התבונן אל השלהבות הקטנות והיה במקום אחר.
לפתע שמע חריקת רגבי אדמה. קול צעדים. מי זה הבא?
אהרון תפס את הנשק בידו וסובב את ראשו לכיוון ממנו נשמעו הצעדים.
ואז נרגע.
לפניו עמד ג'ורג' וושינגטון שבחר באותו ערב לערוך סיור בעמדות החיילים שלו, לעודד את רוחם.
מה המצב, חייל? שאל אותו וושינגטון.
הכל בסדר. המפקד. ענה אהרון.
לפתע הבחין וושינגטון בשלהבות הקטנות מאירות מתוך החפירה.
מה אתה עושה? שאל את אהרון בסקרנות. כל תרעומת לא נשמעה בקולו.
– הדלקתי נרות. הסביר אהרון.
– מדוע? שאל וושינגטון.
– כי אני יהודי. השיב אהרון בפשטות. והיום חנוכה.
– מהו חנוכה זה? שאל שוב וושינגטון לתומו.
– בחנוכה אנחנו חוגגים את ניצחון המכבים היהודים על היוונים. ענה אהרון.
נדמה לי שהניצחון הזה קרה כבר לפני הרבה מאות שנים. העיר וושינגטון.
נכון. אבל התוצאות של הניצחון קימות עד היום. היוונים רצו לקלקל את רוחו של עם ישראל. בנרות שאנו מדליקים אנחנו מראים שהרוח הזו עוד חיה וקיימת.
עם ששומר שנים כה רבות על זכרונו, ראוי להערכה. אמר וושינגטון. היהודים הם עם מאד עתיק. עם התנ"ך.
היו לכם כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה מנהיגים חכמים. קראתי על כך בתנ"ך.
מה דעתך, אהרון, מה יהיה בגורלה של המלחמה שאנו מנהלים פה?
אהרון התעורר כפטריוט מושבע: במלחמה הזו, אדוני המפקד, המושבות ינצחו. אין לי ספק בכך.
הצדק עם המושבות, הממשלה מנסה לדכא אותן.
והקב"ה הולך עם החלשים והנרדפים.
לכן אין לי ספק שאנחנו ננצח.
דיברת דברים אמיצים ונכונים. אמר וושינגטון.
אני מאמין לך, בן לעם התנ"ך. דבריך, שיצאו מעומק הלב ילוו אותי מעכשיו כמו ברכה לניצחוננו במלחמה.
סופו של הסיפור, ידוע לכולנו. הצדק ניצח ומושבות אמריקה זכו לעצמאות.
אהרון חזר לביתו וזכה לגדל את משפחתו בנחת ובשלווה.
אך גם כשהיה כבר סב לנכדים, היה מספר בכל שנה בחנוכה, לאחר הדלקת הנרות, איך פגש בוושינגטון כשהיה חייל פשוט בחפירה, ובמקום שוושינגטון יעודד אותו, הוא, אהרון לוי, עודד את וושינגטון.
{מתוך אתר 'אש התורה'}
ניצחון שבועי:
אילו…
המלחמה יכלה להסתיים גם אחרת.
אכן מה היה קורה לו דיכא הצבא הסילבקי את מרד אנשי יהודה?
האם הייתה לעובדה זו משמעות כל שהיא בתולדות האנושות?
מסתבר שכן.
אילו באמת חוסל העם היהודי באותם הימים ובשורת אמונתו שוקעת במצולות העבר (וזו הייתה אפשרות סבירה), ברור לכל שהתפתחותו התרבותית -רוחנית של העולם הייתה שונה בתכלית השינוי.
היסוד היווני באמונתו, בתפיסות עולם, בגישה תרבותית וכו', היה שולט שלטון ללא מצרים בכל תחומי החיים.
ניצחונם של החשמונאים חרג במשך הזמן הרחק הרחק מעבר למסגרת הצרה של העם. ההשפעה היהודית – אם כי לא בטהרתה – פרצה אל העולם, מאתיים שנה לאחר ניצחון המכבים באמצעות הנצרות וכשמונה מאות שנה לאחר ניצחון זה גם ע"י האיסלאם. כיום, לפחות כמחצית האנושות, אמונה על מושגי היסוד של התנ"ך.
זו עובדה, שהביאה לשינויים כבירים בהיסטוריית העמים, בהתפתחותם האנושית והתרבותית, אם נקבל את הנחתו של פרופסור ססיל רות, הרי כל תרבות המערב, על התקדמותה המפליאה בכל השטחים (כולל הטכנולוגית) מקורה בדחיפה העצומה שקיבלה מהשתלשלות ניצחון החשמונאים.
(פרטים מאלפים, בספרו – 'תרומת היהודים לתרבות העולם').
המסקנה המתבקשת:
התבדלותם הרוחנית התרבותית העיקשת של החשמונאים,
(שאר הקשרים, מסחריים וכדו' נשמרו עם העמים השכנים), הצמיחה את המהפכה האדירה ביותר בתולדות האנושות.
בעיני בני דורם, נראו אנשי יהודה, כקנאים חשוכים, מורדי אור, שהתנגדותם הלא מציאותית לאופנות הרוח המקובלות, פוגעת בצרכי השעה של העם.
ההיגיון, עמד לכאורה לצד המתייוונים בעם.
הם פעלו בשם הפתיחות החברתית תרבותית, כלפי תרבות אדירה, ששלטה באופן מוחלט במחשבת אותו הדור. הם צידדו בזכות קשרי תרבות, ספרות ואמנות על השפעות הגומלין שבקשרים אלו, אפילו אם גוררים ויתורים על עמדה מקורית ייחודית.
ההיסטוריה לעומת זאת פסקה אחרת. האחרונים היו חלוצי הטמיעה היהודית, מבשרי החיסול העצמי כתרבות וממילא כעם.
ודווקא המכבים זכו ששמירתם העקשנית והבלתי מתפשרת על ייחודם הדתי, הטביע חותם כה עמוק על האנושות כולה.
מבלי ששיערו כלל הצמיחה התבדלותם יותר ערכי תרבות ורוח מאשר 'רחבות האופקים' המתייוונת.
זהו אות לייחוד היהודי הנושא בקרבו גם את התקווה והברכה לכל.
{אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – עיתון מעריב, חנוכה תשל"ה/1974}
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / 'לקיחת אחריות'
"ושם איתנו נערה עברי עבד לשר הטבחים"
{בראשית מ"א י"ב}.
אשת פוטיפר שגאוותה נפגעה כשדחה יוסף את חיזוריה, טפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה עד שהושלך אל בור הכלא.
בעיני בשר היה יוסף חף מפשע, קרבן לעלילה שפלה.
אולם, לאור אמות מידה המקראיות, אין יסורים בלא עוון. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר היא שהוציאה לפועל את הגזירה להושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו הייתה הסיבה לעונש הכבד.
יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבד, חטא אף הוא כלפיהם.
בעצם, הוא זה שגרם למעשיהם. הוא הסב לעשרת אחיו צער מיותר.
חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים של ייעשו.
בעיניהם, הייתה בחלומות אלו התנשאות שלא במקומה, התנשאות מעוררת קנאה המפירה את שלוות הרוח.
עליו לכפר, איפוא, על חטא זה. עליו ללמוד ולהכיר מהו פשר הדבר לצער את הזולת.
ואכן, זוהי משמעותה של הכפרה: להבין את מושג הצער של האח ושל הידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה, לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.
עשר שנות הכלא היו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל שגרם לאחיו.
שנה לאח.
באותן שנים קלט יוסף שבעיני ההשגחה העליונה שקולה שנת סבל ובדידות בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש שגרם לאח אחד.
זה היה שיעור עצום לאדם כיוסף. זהו ביטוי למושג: 'הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה'.
אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה.
שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך.
עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש.
זו הייתה גם הכנה מועילה לקראת המלכות המצפה לו בעתיד.
התכונה שרכש בימי הענות והסבל תעמוד לו בשעה שינהיג את מצרים הרעבה.
יהיה עליו להתמודד מול אוכלוסיה חסרת מזון השקועה בבעיות אבטלה, רעב וחוסר אמצעים.
או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והדיווחים של הכלכלה המצרית.
הוא יראה את האדם הפרטי הסובל והנאנק, ואליו הוא יחיש את ישועתו.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}
יכול לעניין אותך
