אימרה שבועית:
היהודים גרו בכל מקום בעולם. הם גרו בזמנים טובים ובזמנים רעים.
אבל תמיד היה בכל העולם רק מקום אחד שבו הם יכלו לכונן חברה בהתאם לאידיאלים של עמנו, והמקום הזה הוא – ארץ ישראל.
{הרב יונתן זקס}

סטטוס שבועי:
בימים אלו, כאשר ניצבנו שוב למרגלות הר סיני, וקיבלנו מחדש את התורה בחג מתן תורה, אנו מקבלים שוב תזכורות לשנאה הנוראה המופגנת כלפינו מצד העולם הנאור, אשר לאחרונה תפסה תאוצה מחודשת.
שוב מרבים לדבר בה, באנטישמיות זו, בעולם, ומנתחים את מהותה, וכדי ללמוד כיצד להדביר אותה, מנסים להבין את שורשיה. אולם, בכל מסכת הדיונים הזאת מתעלמים כולם מן הסיבה האמיתית, העמוקה והמהותית אשר שרשיה טמונים בהר סיני, באותו יום בו השמיע בורא העולם את דברות קדשו מעל פסגת אותו הר. ולא עוד, כל כולה של האנטישמיות גלומה גם בשמו של ההר הזה.
כך מלמדת אותנו הגמרא במסכת שבת
(דף פ"ט עמוד ב'):
מאי הר סיני?
מדוע קוראים להר זה עליו ניתנה התורה סיני?
הלא שמו חורב.
מתרצת הגמרא:
שירדה ממנו שנאה לאומות העולם.
ורש"י מפרש על אתר: שהם לא קיבלו בו תורה.
כלומר, אי קבלת התורה על ידי אומות העולם הנו הסיבה לשנאה כלפינו המועברת מדור לדור, במשך כל שנות חיינו כעם, בג'ונגל ההיסטוריה של העולם.

ציטוט שבועי:
אין תרבות יהודית ואין הוויה ישראלית, ואין מניעת התבוללות וקיום דיאלוג עם הגולה בלי שבתרבות שלנו יהיו המורשת והמסורת היהודית.
{ענת מאור}

סיפור שבועי:
'כסף בטוח!'

פעם אחת שאלו את ר' אנשיל רוטשילד מפרנקפורט, אבי שושלת רוטשילד האגדית, בכמה נאמד רכושו.
נקב הברון רוטשילד בסכום שהיה נשמע נמוך לעומת גודל עסקיו ואחוזותיו.
ראה ר' אנשיל את הבעת התמיהה על פני השואלים והסביר:
כל ההון שברשותי איני יכול להיות בטוח שהוא אכן שלי, כי הוא עלול לרדת לטמיון.
מה שבאמת שלי הוא מה שנתתי לצדקה – זאת איש לא יוכל לקחת ממני.

פרשה שבועית:
פרשת נשא / 'חיים שכאלה'

"איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר… מיין ושכר יזיר… שכר לא ישתה… כל ימי נזרו קדוש הוא לה'"
{במדבר ו', א'-ה'}.

אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים.
האם נוהג זה הוא כראוי לדעת התורה?
האם נכונה היא תווית ה'קדוש' שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי?
האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?

לכאורה, התשובה היא כן.

המשפט האחרון במובאה הוא המוליך למסקנה שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' ראויה ורצויה.

לכאורה, חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים גם בהערתו הבלשנית של רבי אברהם אבן עזרא, המצביע על המילה 'נזיר' כנגזרת מן המילה 'נזר' שמשמעותה כתר:
'כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חפשי מן התאוות'.

אבל תמוה הוא, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, ופרישותו היא דוגמא לדרך החיים הנכונה –
מדוע בתוך ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת – קרבן שמקריב אדם שנכשל בחטא?

מהו החטא המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?

מסתבר, ש'מעשה קדושה' זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.

חטא גדול הוא להתרחק מצוף ההנאות שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה לו התירה.
אם כן, חוטא הוא הנזיר.

ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה.
זאת בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח.

אלו בחרו בהתנתקות מקשרים חברתיים, כלאו עצמם בין כותלי מנזרים או התבודדו על פסגות הימליה למיניהן כדי להפריח לבד מנטרות אישיות.

ואילו אצלנו הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת הקוצים של החוטא.
אנו אומרים 'כן' לחיים כמות שהם, כי 'אין הקב"ה רוצה' – כדברי אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש – שיענה האדם את גופו. שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה שנאכל ונשתה קודם לו.

החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה.

האם לא ראינו בתחילת דברינו, שהתורה העניקה לנזיר את התואר 'קדוש'?

מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר?

כך הגענו אל תורת הגמילה המקראית.
ממנה עולה, לדעת פרשנים מסוימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת.
דמות האדם הרצוי בעיני התורה הוא האדם, החי והנהנה מחייו בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו.
גבולות אלו הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם שהכרתו ורוחו שולטים ברצונו ובגופו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay