אימרה שבועית:
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
{תהילים כ"ב ב'}

סטטוס שבועי:
החיים בעולם הזה נמשלים לאדם המתבונן דרך חור המנעול.
אנו אורחים לרגע הזוכים להציץ דרך סדק צר אל עולם מופלא, שהיה קיים לפני שבאנו אליו וימשיך להתקיים אחרי שנעזוב אותו.
בקטע הצר של חיינו לעתים אין הדברים מסתדרים כפי שאנו היינו רוצים.
אין ספק שקשה לקבוע על ידי חלק קטן מן התמונה, מה טיב התמונה כולה.

ציטוט שבועי:
ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד.
{בנימין זאב הרצל}

סיפור שבועי:
'המיעוט צודק!'
בעיר ניישטט היה ילד פלא יהודי, שלימים נודע בשם 'הבעל שם מניישטט'.
שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציווה שיבוא לטירתו לבדו.
בשעה היעודה ציווה הפריץ על משרתיו להסתגר בחדריהם, והוא עמד בחלון חדרו מאחורי וילון והביט לחצר הטירה.
ראה את הילד הקטן מגיע, עובר בשער הפתוח, מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין כאן את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ, אין נפש חיה מסביב! נשא הילד הרך את עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו, והוא נכנס אליה בריצה. כעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ…

פתח הפריץ המופתע את הדלת ושאל:
מנין ידעת היכן אני?
ענה הילד:
ראיתי שהחצר נטושה, והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר בחדרים.
הסתכלתי בטירה וראיתי שכל התריסים מוגפים, מלבד תריס של חדר אחד.
הבנתי, שאתה מסתתר בו מאחרי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה…

ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, והחליט לאתגרו. אמר לו: ודאי למדת את הכתוב בתורתכם:
"אחרי רבים להטות".
ודאי, אישר הילד.
אם כן, המשיך הפריץ ואמר, הרי אנו הגויים רבים, ואתם היהודים מעטים.
עליך להצטרף אלינו!
חייך הילד ואמר:
אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן!
ראה נא, אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת המשרתים ושואל אודותיך, שלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה היו אומרים לעלות לקומה השניה. אין ספק שהייתי פונה לקומה השניה, שהרי "אחרי רבים להטות".
אבל כעת, כאשר אני יודע שאתה בקומה השניה, אם אצא לחצר, וחמישים איש יאמרו לי שאתה בקומה הראשונה, לא אתייחס אליהם.
משום שכאשר אני יודע את התשובה בבירור, איני צריך ללכת אחרי רוב הדעות…

פרשה שבועית:
פרשת פקודי / 'ישראל לפני הכל…'

"ויכל משה את המלאכה"
{שמות מ', ל"ג}.

לקראת סיום בניית המשכן מסופר שהעוסקים במלאכה הביאו "אל משה את האהל ואת כל כליו"
{שמות ל"ט, ל"ג}.
עתה, כשהחלקים כולם מונחים לפניו, מוטל עליו התפקיד להקימו ולהכשירו לייעודו הנעלה.
לתיאור ההקמה הוקדשו פסוקים רבים, המציירים בפרוטרוט את מעשיו של משה, עד לפסוק המסכם.

סיומה של המלאכה קרוי על שמו.
עם ישראל התבונן בשמחה, בהתרגשות וברגשות קודש בהתגשמות החלום.
כסיום הולם לכל התקוות שתלו בו, מספר לנו הפסוק המשלים: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן"
{שם ל"ד}.

כך התמלאה במלואה הבטחת אלוקים, שנאמרה עוד בטרם התגייסו למלאכה עצמה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
{שמות כ"ה, ח'}.
עתה, בשכון האלוקים על אוהל מועד, נוכחו לדעת, כי מעשיהם היו לרצון, וכי ביצעו את המלאכה כראוי.
וכאן ממשיך הפסוק הבא:
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן"
{שם ל"ה}.

כל עוד שכנה השכינה במשכן, שהתבטא באמצעות הענן, נמנע משה ולא נכנס אליו.
חוסר יכולתו של משה להיכנס לאוהל מועד ברגעים הראשונים לקיומו, השיב לכל מעשה הבנייה את הפרופרוציה הנכונות:
'לא מפעלו שלו בא לכלל ביטוי נראה לעין במשכן ולא יחסו שלו אל תורת ה', שעדותה הייתה מונחת שם.
האומה היא אשר כוננה במשכן זה מזבח לתורת ה'…
האומה היא אשר לפניה השכין ה' את כבודו…
באותה שעה של התעלות, שעת קרבת ה' אל ישראל, התרחק אף משה רבינו ושב אל קרב האומה…'
(רבי שמשון רפאל הירש, על הפרשה).

משה הפגין במעשהו זה, כי נאמן הוא לכלל הברזל, החייב להיות נר לרגלי כל נבחר בציבור:
לפעול בשם העם, למען העם ובתוך העם.
כלל, הנשכח פעמים כה רבות על ידי העסקנים, הפועלים 'בשם העם', ותוך כדי פעולה הופכים לאחמ"ים, שזכויות יתר מלוות אותם כל ימי חייהם.
לא כן האיש משה.
דווקא ברגע, שבו השלים את שליחותו בנושא המשכן, שב אל העם, שלמענו פעל.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay