אימרה שבועית:
איזהו מכובד? – המכבד את הבריות!
{פרקי אבות ד' א'}.

סטטוס שבועי:
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו, שאין דרכינו בנצחנות. המסורת שלנו היא, שחושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור!.
מפיצים אור, ומתעלמים מקולות רקע עמומים.
כוחו של האור שהוא חודר למקומות החשוכים ביותר, והחושך נעלם מעצמו, 'כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'.

ציטוט שבועי:
לפני מדינת ישראל הועמד תפקיד חדש.
במשך תקופה ארוכה, לאחר גסיסת המרכז היהודי בארץ ישראל, נמשכה היצירה היהודית הרוחנית בגלויות השונות.
עם שיבת ציון החדשה החלה לפעום יצירה יהודית גם בארץ ישראל.
לאחר השואה, לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, התרכזה כמעט כל היצירה הרוחנית היהודית במדינת ישראל.
ואשר לגולה, התגלה כאמור התהליך של התבוללות מהירה. אנשי הרוח היהודיים נדדו לשדות זרים, ומבחינת היצירה הרוחנית שלושה רבעים של העם היהודי נידונים לעקרות לאומית.
לא זכינו לחזיון של יצירה רוחנית לאומית משותפת בדומה ליצירה של התלמוד הירושלמי בארץ-ישראל והתלמוד הבבלי בגולה, תוך מגע מתמיד ושיתוף רוחני מלא.
{יו"ר הכנסת קדיש לוז ביום הולדתה ה-20}.

סיפור שבועי:
'מענה אנושי…'
באחד מימי שישי, בביתו של פוסק הדור בארה"ב רבי משה פיינשטין זצ"ל, צילצל הטלפון. הנכד התורן ששהה בבית הסבא ענה לטלפון.
מעבר לקו מבקשת אישה שנשמעת מבוגרת לשוחח עם הרב.
אמר לה הנכד שהרב נח כעת ואין אפשרות לשוחח עמו. כעבור כמה דקות מתקשרת האישה שוב, אך ר' מוישה עדיין נח.
האם זו שאלה דחופה, שואל הנכד.
כן!
משיבה הדוברת.
רצוני לדעת באיזו שעה נכנסת השבת.
התפלא הבחור ושאל:
וכי אין לך לוח שנה בביתך?!
אותות פגיעה ניכרו בקולה:
אני לא מבינה, כבר שלושים שנה אני מתקשרת בכל ערב שבת אל הרב לשאול מתי נכנסת שבת, והוא מעולם הוא לא שאל אותי אם יש לי לוח שנה…

פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'אכיפה בררנית'

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש.
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל.
וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ"
{במדבר ט"ז ל"א-ל"ד}.

הרגע ההוא היה רגע נורא.
הרגע בו בלעה האדמה את קרח ואת עדתו.
הייתה זו התרחשות דרמטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו.
בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין.
בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי.
שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל.
מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן.
כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד יפול דבר.

עתה – הכול נגמר.
העם כולו עמד והביט בעיניים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קרח ומכל הנלווים אליהם.
עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

אך עצם ההתרחשות המאורעות הטרידה את המפרשים. לכאורה, הייתה כאן סטייה רדיקלית מהתנהגותו הקבועה של משה.
מה קרה כאן, שגם משה רבינו, אוהב ישראל הגדול, דרש את מיצוי הדין במקרה זה?
מדוע חטא קרח ועדתו היה חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים?
מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן – תקיפותו כה גדולה?

הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי.
אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני"
{שם ט"ז כ"ח-כ"ט}.

חטא זה שונה מן החטאים הקודמים.
חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים.
הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסויימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו.
על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם – יחזור המצב הרוחני לקדמותו.
ואילו כאן, ביטא קרח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.

במעשיו גרם קרח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה.
זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שקרח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן.
תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי.
ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח.
מדובר היה בניתוח קשה שהציל את העם מבגידה בשליחות האלוקית.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה}

קרדיט תמונה: Pixabay