אימרה שבועית:
סייג לחכמה – שתיקה.
{אבות ג' ט"ז}

סטטוס שבועי:
זר לא יבין כיצד אנשים צעירים במיטב שנותיהם, יוותרו על כל מנעמי החיים, שחוק ושעשועים, שאיפת כבוד ותהילה, מעמד ופרנסה, ויקדישו את כל כולם אך ורק לתורה.
אנשים מבחוץ עומדים נדהמים מול אותה עוצמה, משתאים מול הלהט המקיף גבורי כח אלו.
גם רחוקים מאור התורה מביטים במעט קנאה על הברק הנוצץ מעיני אותם לומדים.
יגיעה ועבודה רבה מתבקשות מהרוצה להיכנס בשעריה הפנימיים.
נכונות לב ועמל מוח, סבלנות בלתי פוסקת וקבלת עול, הסתכלות והתבוננות מעמיקה בכל תיבה ואות, ומעל הכל חזרה ושינון ללא גבול.
כך זוכים לאורה המזהיר, המשיב את הנפש ומחיה את הרוח.

ציטוט שבועי:
המחשבה שהחיים נועדו רק להנאה אישית היא באמת נהדרת – עבור עדר של חזירים. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:
'הרב הצבאי'
כשנלקחתי לצבא, הייתי ילד כבן 10.
בן יחיד הייתי לאמי האלמנה. על פי החוק, כבן יחיד לא הייתי אמור להילקח לצבא.
אך החוק לא נכתב, כנראה, בעבור העניים.
יהודי עשיר, מקרובי משפחתי, שיחד את הפקידים, רשם אותי כבנו, ואני נלקחתי כ'כפרה' במקום בנו.
קטעי הזיכרונות שלי מאז הם כחלום רע.
כמעט דבר לא נותר בזיכרוני, רק זאת – שהיה לי קר, הרגליים קפאו, החיילים צרחו, קיללו, לעגו לנו, וכל הזמן האיצו בנו. רעבים, עייפים וחבולים, כמו כבשים המובלים לשחיטה, הגענו בקור המקפיא לעיר לוצין.

נכנסנו לקסרקטין רחב, והופתענו למראה עינינו: כ-5 יהודים המתינו לנו שם.
הבולט ביניהם היה איש גבוה בעל הדרת פנים, עיניים עמוקות, ומבט חודר.
כמה חמלה והשתתפות בצערנו היו בעיניים הללו, וכמה חום נפלא!
הייתי קטן, עייף, קפוא ורעב, כמה לאהבה ולחום.
עיניו של האיש כמו מיגנטו אותנו אליהן, והוא פתח, בקול מתוק ומרגיע:
'שלום עליכם, אידעלעך'. ה'שלום עליכם' כבש את ליבנו, וחמימות מתוקה פשטה בנו. מיד השבנו כולנו:
'שלום עליכם, רבי'.
היה זה רבי נפתלי ציוני, רבה של לוצין.

הוא ניגש ולחץ יד לכל אחד מאיתנו, מעניק מילה טובה לכל ילד.
העסקנים המקומיים הגיעו להסכם עם המפקד הצבאי, כי בכל משך זמן שהותנו בעיר, יתארחו הילדים אצל משפחות יהודיות.
ואילו אני עצמי, זכיתי להתארח בביתו של הרב עצמו.

מדי יום, היינו חייבים להתייצב בקסרקטין למפקד.
הרב נפתלי היה מגיע לשם לשעה או יותר, ומתיישב יחד איתנו.
התקבצנו סביבו, והקשבנו בצמא לסיפוריו הנפלאים.
הוא סיפר לנו על יהודים שעינו אותם בכדי שימירו דתם, אך הם לא נשברו, ומסרו נפשם על קידוש ה'.
סיפר על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון, על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, על מסעי הצלב ועל תקופת האינקוויזיציה.

יותר מכל אהב רבי נפתלי לחזור על סיפורו של יוסף הצדיק שנמכר בידי אחיו, כשהוא מדגיש תמיד שיוסף עמד בניסיונות כשהוא רואה לעיניו את דמות דיוקנו של יעקב אביו, כי מי שאשם במכירתו הם האחים, ולא אביו היקר.

בלענו כל הגה שיצא מפיו.
הוא היטיב לספר, ובכל מילה שלו היו טמונים כה הרבה טוב לב ואהבה.
דבריו נכנסו היישר מליבו הזך והטהור, אל תוככי לבבו של כל ילד.
הוא הצליח לשנות אותנו, עד כי המוח פשוט התחיל לחשוב בצורה שונה לגמרי.
באותו חודש בו שהינו במחיצתו, היה כל כך הרבה תוכן יהודי ומוסר השכל בעבורנו, כצידה לשנים שיבואו.
ליבותינו נקשרו לעמנו, למדנו לסלוח.

הרב ריפא אותנו במילותיו מן המחלה המסוכנת ששמה 'שנאה', שחשנו כלפי הרשויות היהודיות.
הרב לימד אותנו למחול על הכל.
מה היה קורה אילולי היו בעולם אנשים כמותו וכמו הנלווים אליו?
בעבורי אישית, הייתה זו תקופה של הצלה.
טוב היה לי בביתו.
שכחתי מי אני ולאן נלקחתי… רעייתו הייתה לי כאם.
איני יודע מדוע בחר דווקא בי מכל הילדים, יתכן שצפה אלו ניסיונות ממתינים לי.
אך היה זה חסד גדול שעשה עמי ה'.

בלילה האחרון לשהותנו במקום, לא הניחו לנו ללכת לבתי היהודים, ודרשו מאיתנו להישאר בקסרקטין.
עם עלות השחר החלו לתקוע בחצוצרות.
נעמדנו עם התרמילים על הגב, מנומנמים, רועדים מקור, בלבבות הולמים מפחד.
הבנו כי תמו הימים הטובים. תהינו בקול:
האם הרב יגיע גם היום?
לא האמנו שיבוא, בגלל השעה המוקדמת.

והנה נשאנו את עינינו, והרב עומד מולנו.
פניו היו רציניות, אך בעיניו בערה אש.
הוא עבר בינינו, וחילק ציצית לכל ילד, ולאלו שהגיעו למצוות – העניק גם זוג תפילין.
ואז הוא נעמד בצד והחל לצעוק: 'ילדים, ילדי ישראל, אתם יהודים! דעו וזכרו כי אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב!'.
הוא פרץ בבכי…
אל תשכחו שאתם יהודים!
אל תשכחו!
זכרו את דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, רבי עקיבא ויוסף. אמרו יחד עמי, ילדים יקרים – 'שמע ישראל'!
וכולנו צעקנו יחד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'!

הרב המשיך:
ילדים יקרים, אתם עוזבים היום ויוצאים למסע קשה.
'ומצאוך צרות רבות ורעות…'
הרבה צרות ויסורים מחכים לכם…,
קולו נשנק…
'אך ה' יהיה עמכם, אם לא תשכחו אותו.
ה' אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'. אז אסף אותנו אליו, ובירך אותנו בברכת כהנים.
קרני השמש הראשונות החלו להפציע.
החצוצרות הריעו שוב.
יצאנו לדרך, חולפים על פני רבנו.
לכל אחד מאיתנו הוא איחל:
לך לשלום והיה בריא.
{מתוך: 'להישאר יהודי'}

פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'הנדסת תודעה'

"פגריכם אתם יפלו במדבר הזה… ארבעים שנה"
{במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג}.

בני ישראל בכו כל הלילה, ובגללם אנו בוכים עד היום.
הם, דור המדבר, שדיווח המרגלים על המתרחש בארץ כנען, ארץ הייעוד והחלום, גרם להם דיכאון, ייאוש ובכי.
הם שילמו ביוקר על בכיה זו: ארבעים שנות נדודים ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר סיני.
מדוע נגזר עליהם עונש כה כבד?
במה חטאו?
עונשם של המרגלים מובן.
הם מסמלי הירידה מן הארץ, בטרם עלו אליה.
הם עיכבו את הגאולה בראשית דרכה, היו נותני הטון לשונאי הפדות בכל הדורות.
בשם האינטרס הכיתתי הצר הסיתו את העם להישאר במדבר.
אבל העם, במה חטא?

כלום היה עליו לדחות את דיווח המנהיגות הנבחרת שנשלחה למשימת הריגול בארץ?
למי הם חייבים להאמין, למשה, שכלל לא ביקר בארץ, או לשליחיו, שאותם מינה אישית בסומכו על יושר דיווחם?
ואולי טמון חטא העם בכך, שלא נהה אחרי שני יוצאי הדופן שבמשלחת המרגלים, אשר טענו בכל חום לבם:
"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"
{שם י"ג, ל'}.

כלום אין זה טבעי לשמוע בקול הרוב הטוען:
"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו"
{שם י"ג, ל"א}?
וכי אנו היינו נוהגים אחרת?
זאת ועוד המתבונן בכתובים ובפרשנות חז"ל הנלווית להם, יבחין שהעם נפל קרבן לתעמולה מתוחכמת ובנויה כדבעי.
מנהיגים אלו היו מיומנים בהעברת מידע סלקטיבי שיצמיח את התוצאות הרצויות להם.
הם תכננו היטב את דבריהם. הם דאגו שישפיעו את ההשפעה ההרסנית שבה חפצו, בלי לגלות את כוונותיהם האישיות הנסתרות.
אם כן, האם אפשר לבוא בטרוניות אל העם, המאמין לקבוצת הרוב של מנהיגיו הנבחרים?

המרגלים לא הסתפקו רק במילים.
הדרמה שיחקה אף היא תפקיד בהצגת 'העמדה הרצויה'.
וכה מדווח המדרש
(ילקוט שמעוני פרשת שלח): 'כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם כל אחד ואחד בתוך שבטו.
ומתנפל לתוך זווית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו:
מה לך? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, ואומר להם:
אוי לי עליכם, בני ובנותי, היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם. מי יוכל לראות פני אחד מהם! מיד כולם גועים בבכיה…
עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, והיו בוכות אף הן.
עד שהייתה משפחה למשפחה שומעת, עד שהיה כל השבט בוכה.
וכן חברו מבכה שבטו, עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת:
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא"
{שם, י"ד א'}'.

קראו פעם נוספת מדרש זה ותבינו מהי תעמולה משובחת. הם הפגינו, למראית עין, דאגה עמוקה לגורל צאצאיהם בארץ המלחמות, כנען.
העם התרשם מ'כנותם', ובכיים התפשט בעם כולו.
אם כן, מדוע נחשבת התרשמות העם מדברי המרגלים לחטא כה גדול?
מי הוא האיש המסוגל לעמוד מול מתקפה תעמולתית בהיקף ובעצמה כאלו?

אכן, מגלה העונש האלוקי אמת קשה:
בכל התנאים ובכל המצבים שומע האדם, מבעד לעובדות ולערפל המילים, את מה שהוא רוצה לשמוע!
עקרונית, מדוע לא הפעיל העם את ההיגיון ואת הזיכרון ההיסטורי שלו, כששמע את דיווח המרגלים על חוסנו של יושב הארץ?
מדוע החל מיד לבכות בלי לעצור לרגע ולשאול את עצמו: מה קורה כאן, בעצם ממי אנו מפחדים?
וכי חזקים הכנענים מן האלוקים שהיכה את מצרים, 'מלכת הממלכות', בעשר מכות והטביע את צבאה בים סוף?
אם שאלה זו כלל לא עלתה, אם הסכים העם לדיווח השלילי על ארץ ישראל, סימן הוא, שהדיווח תאם את המאוויים הנסתרים החבויים בתת מודע.
זאת כיוון שלא היה זה ממורך לב, אלא משום שהארץ מאוסה הייתה עליהם. כמו שאמר הכתוב:
"וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה"
{שם י"ד כ"ט – ל"א}

'מיאוס הארץ הוא עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל הארץ…
ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו, כי אם בשובנו אליה'
(ספר עקידת יצחק).

דברים כדרבנות.
הנחשף לתעמולה ומושפע ממנה מבטא בכך רצון כמוס כלשהו.
הטיית אוזן העם לדברי המרגלים דווקא ולא להגיונם של משה, כלב ויהושע, מגלה כי שונאים הם בנבכי לבם את ארץ ישראל.
לא הדיווח ה'אובייקטיבי' שיכנע אותם.
הדיווח העניק לגיטימציה לרצונם.
והעונש שבא עליהם הוא הראוי להם.
מאסתם בארץ חמדה – לא תבואו בשעריה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay