אימרה שבועית:
בהמעיט האדם את דבריו – ימעטו שגיאותיו.
{רבי מנחם המאירי}

סטטוס שבועי:
הגורל היהודי רודף את מדינת ישראל, ואינו נותן לה לשקוע בנורמליות המערבית המתוקה. מצב זה כופה על הישראלי להגדיר את עצמו בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.

הוא חייב להבין מה קורה לו. מציאות זו היא לחם חוקינו כבר שנים ארוכות, שהתעצמה והתרחבה בחודשים האחרונים.

גם הישראלי שיצא מחוץ לגבולות הארץ, שם השיל מעצמו את הישראליות הלוחצת, ובמסגרת הגבולות שנפרצו הוא גם פרץ, במקרים רבים, את גבולות עם ישראל, אל עבר התדבקות בעם אחר, התקופה האחרונה הוכיחה שאמנם הוא יצא מישראל, אך ישראל לא יצאה ממנו..

אם חפץ חיים הוא, עליו למצוא את הפשר לעובדת היותו יהודי.
אין בריחה מן הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין מנוס מהם.

ציטוט שבועי:
אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים.
מוזר יותר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו.

ושוב, מוזר מאוד שהדתות החיות של העולם, כולן בנויות על רעיונות שנלקחו מיהודים. הבעיה איננה איפוא מה קרה, אלא מדוע זה קרה כך?
למה ממשיך גזע זה להתקיים, מדוע חיה היהדות???…
לא נוכל לתת תשובה לשאלות אלה… פה הייחוד היהודי.
{טרוט ריבלי גלובר}

סיפור שבועי:
'להבין את היהודים'
העיתונאי הבריטי גראהם טרנר פרסם סדרת כתבות מקיפה ב'דיילי טלגרף' תחת הכותרת המתיימרת: 'להבין את היהודים'.

לאחר שנה של תחקיר בבריטניה, בארצות הברית ובישראל, הוא מביא את התרשמותו:
אף אחד לא יתחיל להבין את היהודים עד שלא יבקר בישיבה – בית ספר ללימודי התלמוד… ויראה את מאות האנשים הצעירים העוסקים בוויכוחים לוהטים על הפרשנויות של הטקסט העתיק המונח לפניהם. באולם אחד ישבו 400 בחורים צעירים, רכונים זה מול זה כמו במשחק שח-מט.
מעולם בכל ימי חיי, בשום אוניברסיטה או בית ספר, לא ראיתי להיטות אינטלקטואלית כזו, זה היה מרתק.
זה היה רגע מפתח עבורי בניסיון להבין את היהדות.
הלהט מצד אחד, והסקרנות האינטלקטואלית מצד שני.

פרשה שבועית:
פרשת תצווה / 'סמל לאומי'
"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך… להעלות נר תמיד"
{שמות כ"ז, כ'}.

הפרשה פותחת בפסוקים העוסקים בעניין העלאת האור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן היא תעמוד במשכן, שעדיין לא הוקם.

פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו"
{שם, כ"א}.

הפרוכת חצצה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן.
בקודש הקודשים עמד ארון העדות, בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן.

הכניסה למקום זה הייתה אסורה בתכלית.
רק אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת.
ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה: 'המנורה נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה'.

פילוסופיית חיים שלמה נלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה.
זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי, כאילו הוא זקוק לקשר זה.
דעה פסולה זו פוגמת בחירותו המוחלטת של האלוקים ומכחישה למעשה את חירותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי.
מחשבה זו היא הרת אסון.
שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם.
ואם כן, שוב אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו של האדם לטוב ולרע.

המדרשים לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו.
הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מהשמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.

כשאר כלי המשכן, גם הנר סמל הוא לאדם.

סמל – בעצם מקור אורו אשר בא מ'שמן זית זך'.
שמן הזית שונה מכל המשקים המתערבים זה בזה, 'השמן אינו מתערב.
כך ישראל אינן מתערבים עם שאר העמים'
(שמות רבה, פרשה ל"ו).
חוק העם כחוק השמן.
העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח.
הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה הוכיחה את 'חוק השמן היהודי'.

אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות.
היא שאפשרה לנו 'להאיר לכל' באור מיוחד.
התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו. תרומת היהדות לתרבות העולם הינה מקיפה ועמוקה מאד.
בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בוקר"
{שם פסוק כ"א},
דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.

היא לחשה לו כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפילה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: 'שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום'.
היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים והיא המאירה לו בשבילי עולם אפלים לבל יכשל.

שלהבת הנר רמזה על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: 'כי כל מי שעושה מצווה, כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחייה את נפשו'
(מדרש).

מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחייה אותה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

קרדיט תמונה: Pixabay