'יהודית ודמוקרטית' / הרב משה גרילק
זו עובדה מעוררת מחשבה.
מדינת היהודים קיימת כבר ששים ושש שנה ועדיין מתלבטת בשאלת זהותה כמדינה יהודית. כל שנה, במחזור כמעט קבוע, צצה שאלה זו ודווקא בימים בהם אנו חוגגים את חג העצמאות. דומה שמצב כזה לא קיים בחייו של שום עם עלי אדמות. הצרפתי יודע שהוא צרפתי, הבריטי – בריטי וכך שאר העמים. ושום שאלות של זהות לא עולות בראשו. אפילו הפלשתיני, שאיש אינו יודע מניין צמח כבר מכריז על עצמו כעם, העם הפלשתיני. זאת, בלא התלבטויות ובלא תהיות. רק את העם היושב בציון מטרידה שאלה זו ללא הפסק. כל שנה דשים בה מחדש: במה מדינת היהודים היא גם מדינה יהודית.
אכן, זו שאלה מרתקת. מדוע לנו הסוגיה הזאת לא פשוטה בתכלית כפי שהיא פשוטה לבני עם אחר? מניין נובע צורך החיטוט הבלתי פוסק הזה? מה רע לנו כחברה להצהיר שאנו יהודים משום שאנו יהודים ומדינתנו היא מדינה יהודית משום שהיא יהודית בלא צורך בפלפולים כלשהם? כפי שרבים אכן מכריזים כך? אתה חש בעליל שקיים במעמקים, בתת מודע הקולקטיבי, איזה חוסר נחת ואי שקט פנימי מסביב לשאלה זו, המרבה להציף את התודעה הציבורית פעם אחר פעם.
אכן, אין להסתיר את קיומה של איזו כמיהה עמוקה למשהו מעבר לקיום הארצי הפשוט. כלומר, לא די בכך שאנו יהודים משום שאנו יהודים. והנה, לאחר שנות הגאווה והסיפוק האישי והלאומי מן הנס הגדול של עצם קיום המדינה, מהתפחותה המדהימה, מקליטת מיליוני יהודים בתחומה, משגשוגה הכלכלי ומבניית צבאה החזק שהוביל לניצחונות במלחמות פעם אחר פעם – קיים הרגש העמום הלוחש שלא די בזה שמשהו חסר בתפאורה המפעימה הזאת.
בן גוריון כבר חש בכך. הוא, מחולל המדינה ומנהיגה בשנות הבראשית שלה, הבין שמדינת היהודים לא יכולה להיות בסך הכול עוד מדינה בתבל. עליה, הכריז, להיות 'אור לגויים'. מה בדיוק הכוונה וכיצד לתרגם מושג זה לשפת המעשה, הוא עצמו לא ידע. גם מדוע עלינו להיות אור דווקא לגויים גם לא הסביר. לא חשוב בכל אופן הוא נתן ביטוי למשהו המושרש עמוק בתודעה הקולקטיבית שלנו שלא יתכן ונקים מדינה מפני שהקמנו מדינה. הפתרונות שהוצעו (סוציאליזם, קיבוצים, קליטת עלייה) היו פתרונות שגויים שלא החזיקו מעמד יותר מדור אחד ומשהו. בפועל גם סך הניסיונות להגדיר את האומה הישראלית כאומה נורמלית הנטמעת במשפחת העמים, לא צלחו במיוחד והאנטישמיות המתעוררת ברחבי העולם דווקא בגלל קיומה של מדינה יהודית מהווה תזכורת כואבת לכישלון חלום טמיעה זה, להיות מדינה בין מדינות.
אכן, אי הופעתו של הרכיב הנסתר הזה הוא שורש אי הנחת והאכזבה המתבטאת בצורות שונות. מחזרה בתשובה ועד לירידה מן הארץ ואף מייאוש, הפושה בארץ, מעצם האמונה של אפשרות קיום של מדינה יהודית. ראו למשל, את תוצאות הסקר האחרון של מינה צמח, המצביע שקרוב לחמשים אחוז (!) מן הציבור החילוני בארץ אין לו בעיה עם נישואי תערובת של צאצאיו. והתחושה הזאת שמשהו לא הצליח לנו כאן הוא הוא הדוחף לפרסומם של כל כך הרבה ניירות עמדה בחיפוש אחר הפתרון למועקה לאומית זו. עוד המשורר אורי צבי גרינברג התייחס באחד משיריו לאכזבה זו במילים הבאות: 'יפה השיר מאהובת השיר'. יפה השיר ששרנו למדינה בטרם קמה מאהובת השיר זו המדינה שקמה לנגד עינינו. והוא גם התייחס לאותו רכיב נסתר שלא פרש את חסותו על המדינה הזאת להעניק לה את סוד וזכות קיומה.
המעניין הוא שאף הגויים לא מוכנים לקבל את מדינת ישראל רק כבית הלאום היהודי כעוד מדינה ברחבי הגלובוס שלנו.
הנה, דוגמא אחת חריפה במיוחד: 'חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת עולם, כי אתם הרי עם סגולה…היו לעולם ציפיות וראו מה עשיתם' (דיקן מכללת ספיר פרופסור זאב חצור בראיון ב'מקור ראשון' למאיר עוזיאל, כיצד מסבירים עמיתיו הפרופסורים מן האקדמיה האנגלית את הסיבה לשנאת ישראל).
גם ד"ר יעקב הרצוג, מיועציו המדיניים של דוד בן גוריון, שגרירנו לשעבר בקנדה, מעלה במחברתו המפורסמת 'הן עם לבדד ישכון' גם נקודת מבטם של הגויים המחפשים אצלנו את המשהו הנוסף. קבוצת תיאולוגיים אמריקאיים שביקרו בארץ חיפשו אצלו את התשובה הרוחנית לקיום היהודי בארץ וכלל לא התפעלו מגודל הרפתות בקיבוצים. מחברת זו שווה קריאה אם רוצים להבין לעומק את הבעייתיות של קביעת זהות מדינתנו כמדינה יהודית ואת שורש הטלטלה ואי הנחת של הקולקטיב הישראלי.
קרל יונג הפסיכואנליטיקן, תלמידו של פרויד, טיפל בצעירה יהודייה נוירוטית. היא הייתה משכילה בת של בנקאי עשיר. יונג חקר אותה למוצאה והתברר לו שסבה היה אדמו"ר קדוש. הוא אמר לצעירה שהיות וטבועות בנפשה רשמי רוחניות וקדושה, ירושה מסבה הדגול, הרי החינוך החיצוני החילוני שהעניק לה אביה גרם לה את הנוירוזיות מהן היא סובלת. לא פלא הוא כי היא התרחקה משורש נשמתה. יונג הורה לה שעליה לשנות את אורח חייה הקלילים ולתור אחר משמעות רוחנית שכן נשמתה אינה יכולה לחיות חיים חסרי משמעות רוחנית. כך גאל אותה מן הטלטלה שטלטלה את נפשה. דומני שזוהי גם תחושת אי הנחת בתוכה נתון הקולקטיב שלנו כעם וכחברה. (הפסיכואנליטיקן הצרפתי פרופסור הנרי ברוק דן בכתביו בתופעה זו). זו אי נחת הגורמת, כפי שציינו, לאחת מן השתים: או בריחה מן העם או חזרה בתשובה – בדרגה זו או אחרת.
זו הנוירוזה הקיבוצית שלא תמצא מזור רק אם תתחבר לשורשיה העמוקים של האומה שהיא תורת ישראל כי הם טבועים עמוק עמוק בתת מודע הקיבוצי שלנו. מדינה יהודית חייבת להיות מושתתת על תורת ישראל. על זיקה עמוקה למורשת ישראל שתציג בפני הישראלי את הייעוד היהודי ואת ברכת ה'עם לבדד ישכון' כיצירה רוחנית אשר בעצם מהותה תהיה אור לגויים.
{מתוך עיתון 'מקור ראשון' – יום העצמאות תשע"ד – 2014}
קרדיט תמונה: פיקסביי