תשעה באב / עוד לא תמה גלותנו
אימרה שבועית:
נתדלדל כוחנו והננו כצללים נהלכים בארצות נכר. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
המצפה לישועה והמייחל לגאולת ישראל, צריכה נפשו לפרוץ את גבולות המציאות העכשווית, ולמצוא את עצמו, טובל במשק התקווה ונישא על כנפיה.
ציטוט שבועי:
ואנחה חרישית אחת, חרישית ועמוקה, מכנף הארץ עלתה ופשטה – ותישבר בדומיית הבכייה. נשבר נשבר לב העולם, ותעל השכינה מעל החרבות ותבוא במסתרים. {חיים נחמן ביאליק}
סיפור שבועי:
'מחכים למשיח…'
מסופר על אחד מצדיקי הדורות הקודמים, שהיה נודד בדרכים, ונקלע פעם לכפר קטן ועני, והתארח בביתו של יהודי פשוט.
בחצות הליל שומע בעל הבית קול בכי מחדרו של האורח. הוא ניגש בדאגה, פותח את הדלת ושואל לפשר הבכי.
להפתעתו רואה הוא את האורח יושב על כסא נמוך וקורא בבכי מתוך ספר קטן. על תמיהתו, משיב לו האורח בקול רך כי הוא עוסק בתיקון חצות. הוא מסביר לכפרי מהי משמעותו של בית המקדש, מה עצובה היא העובדה שהבית חרב, ומה גדולות הן התקווה והציפיה כי במהרה יבוא המשיח, יגאלנו מצרותינו ויוליכנו קוממיות לארץ ישראל.
בעל הבית אינו ממהר להשתכנע. הוא שואל בכנות: מפני מה עלינו לנדוד לארץ ישראל, וכי מה רע לנו כאן במקום הזה? שדותינו פוריים וצאננו ובקרנו רועים באחו ומניבים חלב בשפע?
מביט הרב האורח על הכפרי ושואלו: האין הקוזקים באים ופושטים על בהמותיך? האינם הורסים את היבול בשדותיך?
עונה לו המארח: אכן, נכון הדבר, סוף סוף מתחיל הוא לשמוע דברים יותר משכנעים.
והאורח ממשיך: במהרה יבוא גואל ויגאלנו. בארץ ישראל לא נדאג יותר מבואם של הקוזקים. הרוצה אתה שיבוא המשיח ונעלה לארץ ישראל? הכפרי מהנהן בראשו, אך אינו ממהר להסכים: עלי להימלך באשתי אמר היהודי.
כעבור דקות מספר חוזר הכפרי והתשובה בפיו: אכן כן, הקוזקים מהווים מטרד עבורנו, אולם מדוע שנעלה אנו לארץ ישראל? יבוא נא המשיח שעליו דיבר הרב, וייקח את הקוזקים לארץ ישראל, ונשב אנו בשדותינו לבטח…
אבל שנתי:
'מקורות לא אכזב' / ברל כצנלסון
את הזנחת התשעה בּאב בּציבּוּרנוּ בּכלל רוֹאה אני כּאוֹת להפלגה פּסידוֹ־מתקדמת (בּלשוֹן התקוּפה מוּתר לאמוֹר: קוֹנטר־רֶבוֹלוּציוֹנית),
שאין עמה הגה מכַוון של אידיאה מרכּזית.
אנוּ אוֹמרים לחנך את הנוֹער לחיים חלוּציים, לחיי הגשמה. אנחנוּ רוֹאים בּזה את נקוּדת־המוֹקד בּחיי הנפש של הדוֹר.
כּיצד נגיע לכך?
האוּמנם יעלה זרע זה על צחיח סלע, על רצפּת אַספלט?
גם אידיאה זקוּקה לקרקע תחוּח, בּוֹ תוּכל להעמיק שרשים.
לא רק גזע וצמרת לאידיאה, כּי אם גם שרשים ויוֹנקוֹת היוֹשבים בּמעמקים, ואסוּר לקצץ בּהם, וחוֹבה לטפּחם וּלהשקוֹתם.
האם נוּכל לקווֹת לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת מחינוּך נוֹער בּחוֹסר תרבּוּת שרשית?
השנה היהוּדית זרוּעה ימים אשר אין כּמוֹתם לעוֹמק בּחיי כּל עם.
תשעה בּאָב.
לא מעטים הם בּעוֹלם העמים המשוּעבּדים. וגם רבּים אשר יצאוּ בּגוֹלה.
פּוֹלין הגאֵיוֹנית, אשר פּליטיה ישבוּ בּגוֹלה רק שנַים־שלוֹשה דוֹרוֹת, כּבר ידעה בּמידה גדוֹלה את צרת ההתבּוֹללוּת.
רוּסיה האַדירה פּיזרה בּעוֹלם את המוֹני פּליטיה מאחרי מהפּכת אוֹקטוֹבּר.
והם, היוֹשבים על נהרוֹת צרפת, כּבר מבכּים את הטמיעה, את שכחת הלשוֹן, את התנכּרוּת הדוֹר הצעיר, וּמעמידים למוֹפת את היהוּדים אשר אַלפּים שנוֹת פּיזוּר לא יכלוּ להם.
אכן, ישׂראל ידע לשמוֹר את יוֹם אבלוֹ, יוֹם אָבדן חירוּתוֹ, מכּל שכחה. וּביוֹם זה ראָה כּל דוֹר ודוֹר, וכל אדם מישׂראל, כּאילוּ עליו חרב עוֹלמוֹ.
וּבכל יוֹם־בּשנה זה נשפּכוּ דמעוֹת רוֹתחוֹת. ודוֹר לדוֹר מסר את מכאוֹבוֹ. הזכּרוֹן הלאוּמי הכניס לתוֹך יוֹם־עֶברה זה כּמה מנסיוֹנוֹתיו המרים מחוּרבּן הבּית הראשוֹן והשני ודרך גירוּש ספרד ועד ימינוּ – עד פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית.
זכרוֹן העם ידע בּאמצעים פּשוּטים בּיוֹתר להשרוֹת בּשעה אחת אֵבל כּבד על כּל נפש ישׂראלית על פּני כּל כּדוּר־הארץ.
כּל אבר בּגוּף האוּמה, אם לא נכרת כּליל, עטה בּשעה זוֹ קדרוּת, שָקע בּצער, קיפּל בּלבּוֹ את הרגשת החוּרבּן, הגלוּת והשִעבּוּד.
וכל דוֹר יוֹצר הוֹסיף משלוֹ להרגשת החוּרבּן, הָחֵל מקינוֹת ירמיהוּ, דרך שירי ספרד וקינוֹת אשכּנז, ועד ל'מגילת האש' של בּיאליק.
מסַפּרים על אדם מיצקביץ, משוֹררה הגדוֹל של פּוֹלין, שכּל ימיו היה מתאַבּל על שעבּוּדה וּמתכּן תכניוֹת מַהפּכניוֹת לשחרוּרה, כּי בּתשעה בּאב היה הוֹלך לבית־כּנסת יהוּדי לשתף עצמוֹ עם היהוּדים המתאַבּלים על אָבדן מוֹלדתם.
אין אני דן וקוֹבע הלכוֹת בּשאלת מתן־צוּרה לחגים. הרגשה חיה בּלב וקוֹממיוּת־הרוּח יצמיחוּ את הצוּרוֹת הראוּיוֹת.
אָשיב רק על דעה אחת, האוֹמרת: חלילה לנוּ מלשכּוֹח את ט' בּאב, אבל העם החוֹזר לביתוֹ וּמקים את בּנינוֹ, יהפוֹך מעכשיו את יוֹם־האבל ליוֹם חג. ואפשר גם להביא ראָיה ניצחת ממה שנאמר: 'והפכתי אֶבלָם לשׂשׂוֹן'.
בּהשקפה זוֹ רוֹאה אני מליצת גאוּלה מזוּיפת, הקלת־ראש בּטרגיוּת של ימינוּ.
ולא זאת הפּעם הראשוֹנה אני נתקל בּה. עוֹד בּראשית ימי הגדוּד העברי בּיקשתי לייחד בּתוֹך הגדוּד את זכר יוֹם האבל הלאוּמי, שלא יהיוּ בּוֹ פַּרַדים ותרגילים והליכוֹת של חוֹל. התקוֹממוּ כּנגדי כּמה חברים שראוּ בּזה הוֹכחוֹת ל'גָלוּתיוּת' שלי. דרשוּ להפוֹך יוֹם זה להילוּלה וחינגה כּי 'ּבר נגאַלנוּ'.
מה בא עלינוּ לאחרי ימי הגאוּלה ההם – יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ.
כּל כּמה שירבּוּ הישׂגינוּ בּארץ, וכל כּמה שנִרבּה ונגבּר כּאן, וגם לכשנזכּה ונחיה כּאן חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה – לא נאמר 'נגאַלנוּ' כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ.
כּל עוֹד ישׂראל פּזוּרים בּגלוּת וּנתוּנים לגזירוֹת וּלאיבה וּלבזיוֹן ולשמד,
כּמוֹ בּתימן שבּאַסיה,
בּאַלג’יר שבּאַפריקה,
בּגרמניה שבּאירוֹפּה,
ולוּ גם נהנים מ'שיווּי־זכוּיוֹת' וּמחסדי הטמיעה כּבצרפת הקפּיטליסטית וּבססס"ר הקוֹמוּניסטית – לא אשכּח,
לא אוּכל שכוֹח את יוֹם החוּרבּן, היוֹם האָיוֹם מכּל ימים,
יוֹם גוֹרלנוּ
יכול לעניין אותך
